קודם כל חג שמח.

בשישה באוקטובר לפני שנה, אחרי שהשכבנו את הילדה לישון, ישבתי עם אשתי בסלון. לא זוכר כ”כ על מה דיברנו. אולי על יום ההולדת המתקרב של הילדה, על איסוף ההורים של אשתי מנתב”ג יום למחרת ואולי על מה שצפינו בו בטלוויזיה. אחרי שסיימנו לאכול ולצפות בטלוויזיה סגרנו מה שצריך, כיבינו אורות והלכנו למיטה. החתולים הצטרפו אלינו לשינה, כרגיל והתכוננו ליום שבת בבית עם קצת סבא וסבתא אחרי שיחזרו מחו”ל.

בשעה 8:22 התעוררתי משיחת טלפון שקיבלתי מאבא שלי. מכיוון שהבת שלי הואילה בטובה לישון עד מאוחר באותו יום (היא עדיין ישנה בשעה הזאת), חשבתי שהוא היה בטוח שכבר התעוררנו. לאחר שעניתי הוא התחיל להגיד בלחץ “נדב, פרצה מלחמה, יש מחבלים בשדרות, יש ירי על כל הארץ, אתם גרים ליד הגבול, תבדקו מה קורה אצלכם”. עניתי את הדבר היחיד שאפשר לענות במצב כזה לאחר השכמה: “מממממממממ???” והלכתי להדליק טלוויזיה. הכותרת כבר היתה “מתקפת פתע על ישראל”, ואכן ראיתי מחבלים בטנדרים בשדרות (לא זוכר אם זה היה בטלוויזיה או בטלגרם שהתפוצץ מהודעות). אמרתי לו שיש להם חוש היסטורי טוב ושנסגור טוב את הדלת והלכתי לדפוק על דלת השירותים לאשתי שבדיוק נכנסה. כשהיא יצאה, אמרתי לה “יש מלחמה”. היא האמינה בדיוק כמוני והלכה איתי לטלוויזיה. כמה דקות לאחר מכן הבת שלי התעוררה וביקשה לצפות בטלוויזיה (כי היא כבר עבדה), אז נאלצנו להסביר לה שהיום היא תסתפק בטאבלט.

שעתיים לאחר מכן אזרתי אומץ, הורדתי את אפליקציית פיקוד העורף ונסעתי לנתב”ג לאסוף את הוריה של אשתי שחזרו באותו יום מטורקיה. בגלל בלבול עם הסימים לקח להם די הרבה זמן ליצור איתי קשר, ולבסוף, כשנפגשנו, בישרתי להם בחגיגיות שהם לא חוזרים הביתה אלא הולכים לגור איתנו בזמן הקרוב (הם גרים באחת מערי הדרום שהפכו למטווח של רקטות חמאס). הם די התנגדו לרעיון (כי הם מבוגרים ועקשנים), אבל כשראו בטלוויזיה את שם העיר שלהם מופיע בכתום לפחות פעם בשעה, הם השתכנעו (גם פגיעת רקטה בחצר הבניין שלהם וניפוץ כמה חלונות ודלתות עזר לשכנע אותם). לקראת הערב חמאס החליט להקדיש גם לנו אזעקה וכך למדנו להתרגל לשגרה החדשה של פעילות בין שעות עגולות.

בכל היום הזה הייתי שקוע עמוק בטלפון. עברתי ממשתמש טוויטר אחד לשני, קורא על אנשים שמתחננים לעזרה, על יאיר גולן ונעם תיבון, על העצבים על עמית סגל שקיבל היתר לשפרר בשבת. במוצאי שבת, כשחזרו הביביסטים לחיינו כמדי שבוע, המצב רק החמיר עם ההאשמות הברורות של הצבא וניקיון כפיו של המנהיג העליון. זה היה אחד הימים הקשים גם בטוויטר, אבל זה משהו שלא היה אפשר לפספס. גם אם הייתי בחוץ, כמו עכשיו, הייתי נכנס כדי לקרוא.

בימים שעברו מאז הסתובבתי בבית (לשמחתי, מקום העבודה שלי נתן לנו להישאר בבית עד שדברים ירגעו והילדים יחזרו למסגרות) עם שתי תחושות עיקריות: כעס גדול מאוד על חבורת חדלי האישים הנוראית שנקראת “נבחרי הציבור” בישראל, ובמיוחד על אלה המכונים “שרים” ועסוקים בלשבת עם הידיים בתוך המכנסיים כל היום. התחושה השניה היתה חשש גדול: גם מהירי אלינו (למרות שאנחנו די מוגנים, זה עדיין לא נעים במיוחד) וגם מכך שיחזירו אותי לצבא (ואכן הקדמתי את זמני). המחשבה על הגירה באה והלכה מאז בעוצמות משתנות, אבל לא עזבה לגמרי. מאז המחשבות עברו לתכנונים קצת יותר רציניים שיוכלו להתממש במקרה הצורך.

והיום, במבט לאחור, אני מגלה כמה הייתי אופטימי. חשבתי שהשמוק הדמנטי סיים את דרכו, אבל בינתיים נראה שאני יותר קרוב לסיים את דרכי פה בישראל. הפתיח לפוסט, שהוא כמובן הציטוט המפורסם של לקוחה מספר 2 של הפסיכיאטר המחוזי, נועד כדי להזכיר מי אשם במה שהיה לפני אותה מתקפה וגם אחרי. מי הוביל אותנו למקום הנורא הזה, מי דאג לשדוד אותנו בזמן שדרך עלינו, מי ראה בהתרחשות הזאת נס וציפה לחזור לעזה עם קורבנות רבים (ואפילו לא דמיין שהמספר יהיה ארבע-ספרתי) ומי ראה בהתרחשות הזאת דרך לשמר את אחיזתו בברז הכסף כדי שיוכל לספק ללקוחה מספר 1 של הפסיכיאטר המחוזי, בכל המחוזות, את אורח חייה המופקר. נזכור, לא נשכח ולא נירגע, לפחות עד שנוכל לרקוד על קברם.

שלכם,
nadavs