ערב טוב לכולם!

אוגוסט סוף סוף נגמר ואיתו גם חופשת הקיץ היחסית קצרה של הבת שלי מהגן (ככה זה בגן רוסי, לא מאמינים יותר מדי בחופשות). כדי לעבור בשלום את ימי הקיץ האלה ולא לסבול בלחות אינסופית כמו בשנה שעברה (עם תערוכה בנמל תל אביב ונסיעה ברכבת הקלה), הצד החכם במשפחה (אשתי) הציע שנהיה במלון כלשהו לכמה לילות. כך נקבל אטרקציות לילדה ואוכל ללא מאמץ. אחרי חיפוש באינטרנט וסינון מלונות שדרשו סכומים של חמש ספרות רק על לינה וארוחת בוקר, מצאנו משהו שלא יהרוג אותנו כלכלית וכולל בריכה ושלוש ארוחות ביום.

ביום שני, כשכבר אין קייטנה, ארזנו מזוודות ונסענו לכפר המכביה. קיבלנו חדר די גדול שנבנה כנראה לפני מלחמת יום כיפור עם מזגן מדהים בעוצמתו (היה שם קפוא) וחיבור אינטרנט מהטובים שראיתי. אחרי שהתמקמנו ומצאנו את בגדי הים יצאנו לבריכה לסבב ראשון. מהר מאוד מצאנו את מגלשות המים ולקחתי אותה לניסיון. כבר בפעם הראשונה שנינו נפלנו לבריכה בסיום עם מים עד מעל לראש וחששתי ממה שיהיה ביציאה מהמים, אבל היא ניגבה את הפנים והכריזה “עוד פעם!”. כך מצאתי את עצמי רודף אחרי ילדה בת פחות משלוש למגלשות בערך 34758759365923742304723984792374 פעמים באותו ערב. יש לה יותר אומץ ממה שהיה לי אי פעם.

ביום השני קמנו לארוחת בוקר נחמדה ומיד לאחריה עלינו על בגדי ים והלכנו לבריכה שוב. המגלשות לא עבדו בבוקר, אז הידיים שלי עבדו שעות נוספות בלהוביל ילדה קטנה ברחבי הבריכה הגדולה. בצהריים, כשהמגלשות חזרו, חזרה גם הריצה שלי אחריה במדרגות. מי שהציל את המצב בסופו של דבר היו האחראים שסגרו את המתחם בשש בערב וחסכו לי, ככל הנראה, בין מיליון לשני מיליון גלישות.

אחרי הלילה הראשון בו הייתי במיטה אחרי מקלחת בשעה תשע וחצי קמנו בבוקר, אכלנו יפה, ארזנו חפצינו וחיפשנו תעסוקה. באינטרנט ראינו פרסום על wipark, איזור מתנפחים גדול בראשון לציון. מכיוון שהמקום סגור ולא נמצא באוויר המהביל והפתוח של אוגוסט, הוא נבחר להעביר את השעתיים הבאות. הרעש במקום היה מחריש אוזניים, וזה רק מהלקוחות. כדי להתגבר על הרעש, המפעילים במקום, שהגיל הממוצע שלהם ככל הנראה לא היה גדול מ-17, שמו מוזיקה בווליום שעובר על מגבלות הרעש במקומות עבודה. בסך הכל הילדה נהנתה מאוד וגם אשתי ואני נהננו מאוד כשהצלחנו לראות שוב את השמש.

לשאר הימים כבר היו לנו תוכניות שכללו בעיקר משפחה, אז ידענו שהדרישות הכלכליות וכמות הרעש ירדו דרסטית. והנה, בסוף הגענו ללילה המיוחל של לפני האחד בספטמבר. התיק למחר מוכן, הצ’קים מוכנים וכל מה שנשאר הוא להבין איך מגרדים אותה בבוקר מהמיטה ולמה, לכל הרוחות, הגן עובד מחר רק עד 12.

בנושאים האחרים, הגדולים יותר, אני כ”כ מיואש שכבר אין לי כוח להתייחס. לא ברור אם להתייחס לאיש המו”מ הסוציופת והכושל בעולם שיכול להתקשר להוט ולקבל פחות ערוצים ביותר כסף, לשר האוצר שהראש שלו תקוע כ”כ עמוק בתחת שלו שלא מבדיל בין מונה למכנה וחושב שהקב”ה יותר חזק מרן ארז, משר החינוך שהחליט להפוך מפעיל שוויון בנטל לשטיחון רצפה של חרדים, לקב”נית שלא הבינה שאת האמת כדאי לכתוב כשלא נמצאים במילואים או לחדשות הנוראיות שככל הנראה נפתח איתן מחר את הבוקר. פשוט מייאש פה. מזל שיש לפעמים רגעים קטנים של אושר, כמו לראות ילדה קטנה שרצה למגלשות מים בחיוך וצחוק גדול.

יום טוב.
שלכם,
nadavs