הזדמנות אחרונה בהחלט

ערב טוב לכולם!

זהו, עכשיו זה באמת נגמר. רוב מתנות החתונה כבר בבנק (חוץ מכמה צ’קים דחויים), הספקים לקחו את השלל שלהם וההתעסקות הבלתי פוסקת בתכנונים והכנות עברה. אחרי שסיימנו את זה עברנו לטפל בטיול באירופה – אריזה, הזמנת מזוודה נוספת (מסתבר שיש לי יותר בגדים משחשבתי) והחשוב מכל – ניסיון להבין מתי לכל הרוחות צריך לצאת מהבית. יום הטיסה היה היום שבו נגמר שעון הקיץ, אבל כדי שיהיה ממש מסובך, זמן הנסיעה שלנו כלל את מעבר השעון, כך שנאלצתי לשבת עם מחשב על כדי לגלות על איזו רכבת לעלות. בסופו של דבר החישובים הצליחו ועלינו על הרכבת המהירה ביותר אי פעם לת”א שיצאה מחיפה ב-1:52 והגיעה ב-1:54. משם לקחנו שאטל לנתב”ג (עדיין עובדים על קו התקלות לירושלים), לקחנו את הסים לחו”ל והלכנו לעבר דלפקי הצ’ק אין.

מסיבה לא ברורה כלשהי, כמעט לא היה תור. הזיכרון שלי מדלפקי הצ’ק אין של אל-על הוא תורים אינסופיים וצעקות. מסתבר שהיה שיפור בשנים האחרונות. גם שאר התהליכים עברו מהר ומצאנו את עצמנו בדיוטי פרי עם בערך שלוש שעות ספייר. את הזמן הזה בילינו בלאכול את האוכל היקר ביותר בעולם (לפחות זה היה טרמינל 3, אז היה מה לאכול), התבוננות בספרים וניסיון נואש להגיע לשירותים (לא קל כמו שזה נשמע). בסופו של דבר הגיעה השעה, עלינו למטוס, לקחתי כדור נגד כאב ראש ובגלל העובדה הפעוטה שלא ישנתי בערך 22 שעות עד אז פשוט נרדמתי. בשעה שבע התעוררתי לגלות שאנחנו עדיין על המסלול (הטיסה היתה אמורה להמריא בשש וחצי) ונרגעתי – אמנם נראה שיש שיפור משמעותי בשירות ובמטוסים של אל-על, אבל על האיחורים הם לא מוותרים. בסופו של דבר הצלחנו לקבל אישור המראה והמוח שלי קיבל אישור נחיתה עד שהגיע האוכל (וגיליתי שיש אפליקציה שמאפשרת צפיה חופשית בסרטים וסדרות נבחרים).

אחרי כמה שעות הגענו לברצלונה (בשעה הנכונה, די מרשים) ולקחנו מונית לנמל. מסרנו את המזוודות שלנו, ביצענו צ’ק אין ועלינו לאניה. זה התברר כאחד הדברים המרשימים ביותר שהייתי בהם – מלון ענק על המים. הלכנו מיד לחדר, שם נמסר לנו שניאלץ לחכות קצת, אז הלכנו לאכול. התברר שיש בערך אינסוף סוגי מזון וכל שתיה אפשרית. טיילנו קצת באניה ולבסוף בשתיים בצהריים נכנסנו לחדר. מדובר באחד המקומות הצפופים ביותר שהייתי בהם, אבל נראה די מרשים. נחנו קצת עד תרגיל הבטיחות (מתרגלים פינוי במצב חירום) ומשם הלכנו שוב לאכול. קצת אחרי, בשעה שבע בערב, יצאה האניה מהנמל. שם התחיל כאב הראש האמיתי.

כל מי שהיה אי פעם על אניה כזאת אמר לי שזה שטויות, בקושי מרגישים משהו. זה שקר מוחלט. הרגשתי כל נדנוד וכל רעידה של המנוע עד שנאלצתי לקחת כדור נוסף נגד כאב ראש. זה עזר קצת, אבל הנדנוד קצת שיגע אותי. היום השני, המתנדנד ביותר, היה כולו בים בדרך לאיטליה. לקראת הצהריים מזג האוויר הסתווי הפך לסופה של ממש עם רוחות של 100 קמ”ש שהטו את האניה עד כדי כך שנפלו כלים מהמדפים בחדר האוכל ושיגעו את הראש שלי עד כדי כך שנאלצתי ללכת למרפאה כדי לבקש עזרה. נתנו לי כמה כדורים נגד מחלת ים ואמרו לי לקחת על בטן מלאה. בקושי רב אכלתי משהו, לקחתי את הכדורים ופרשתי למיטה מוקדם מאוד בידיעה שאין טעם לקום מוקדם, כי הוחלט לדלג על היעד הראשון (נאפולי) בגלל מזג האוויר.

היום השני בים היה קצת יותר רגוע, אותו ניצלנו לשימוש במגלשות על פארק המים ולמסאז’ זוגי. בסוף המסאז’ הציעה המסאז’יסטית לאשתי מבחר קרמים במחיר הולך ועולה (עם סכום שהיה גבוה ממחיר המסאז’). לאורך כל השיט שמנו לב שמטרתם האמיתית של מפעילי האניה היא למכור כמה שיותר על האניה. למשל, אין כלל התנהלות במזומן. כל אורח מקבל כרטיס מגנטי לזיהוי שאיתו עולים ויורדים מהאניה ואיתו גם משלמים בכל מקום. זה עוזר מאוד להוציא יותר כסף וצריך ממש לשים לב מה קורה, כי אפשר לגלוש בקלות לסכומים די גבוהים. עוד ניסיון מכירה שהתחיל מהשניה הראשונה ונמשך עד היציאה הסופית מהנמל הוא ניסיון לתת מקדמה לשיט הבא ולקבל הטבות מפליגות. הם לחצו על העניין הזה בצורה היסטרית וביום הלפני אחרון אפילו קיבלנו מכתב עם כותרת בפונט ענקי שנכתב בה “הזדמנות אחרונה!”. זה אמנם דיל לא רע למי שמתכוון לצאת לשיט בקרוב, אבל לא ממש למי שרוצה לחסוך כסף כמו שצריך עכשיו.

ביום השלישי ירדנו סוף סוף לאדמה בעיר צ’יביטבקיה (לא המצאתי, יש מקום כזה. מוזמנים לבדוק בעצמכם). זו עיר הנמל הקרובה לרומא שממנה לקחנו רכבת הישר לותיקן. מכיוון שלא הזמנו כרטיסים מראש (תכנון לקוי), נאלצנו לשלם מחיר מופקע לסיור מודרך שהדרך אליו נראתה כמו התחלה של סרט אימה (היו כמה פעמים שכמעט ברחנו ממי שלקח אותנו למשרד הראשי) אבל לבסוף התברר שהיה סתם מדריך גרוע שידע אנגלית בערך כמו שאני יודע איטלקית. מסתבר שמוזיאון הותיקן מורכב בעיקר מתורים וממיליארד תיירים בכל רגע נתון. בחלקים מסויימים המקום מתקרב לצפיפות של רכבת ישראל ביום ראשון בבוקר, במיוחד בקפלה הסיסטינית (יום לפני כן היינו בהופעה שבה אחד הנגנים צחק על האחראי על המקום שכל הזמן אומר “No photo! Silencio” וכשהוא באמת אמר את זה השתדלנו מאוד לא להפר את צו השתיקה עם הצחוק שלנו). מיד לאחר הותיקן נכנסנו למסעדה שהתבררה כמלכודת תיירים קלאסית. לפי מחיר השתיה, היה אפשר לנחש שאנחנו שותים זהב.

משם נסענו לקוליסאום והלכנו קצת סביבו. בשעה הזאת כבר נהיה קצת מאוחר, אז נאלצנו לחזור לתחנה המרכזית בשביל רכבת חזרה לצ’יביטבקיה. התחנה בנויה בצורה כזאת שאף אחד לא יכול לדעת איזו רכבת הוא צריך, ואחרי שגילינו התברר שמדובר בהליכה של כמעט קילומטר בתוך תחנת הרכבת. בשלב מסויים התחלנו לרוץ כדי לא לאחר לרכבת ולבסוף הצלחנו להשתחל לתוכה, מזיעים ומתנשפים. כמובן שהרכבת יצאה באיחור (אחרי הכל, איטליה) וגילינו שהכרוז מודיע בכל תחנה בכמה זמן הרכבת איחרה. אולי שווה לרכבת ישראל לאמץ את השיטה.

ביום שלאחר מכן עגנו בליבורנו, עיר שנמצאת רק שעה וחצי מפירנצה. הפעם ויתרנו על הנסיעה וההתנשפות ובילינו בבריכה ובהופעות. יום לאחר מכן הגענו לקאן, צרפת, העיר המפורסמת בזכות שמלת ירושלים של מירי רגב. שם גיליתי שלשיט יש תופעת לוואי מעצבנת במיוחד – סחרחורת על היבשה. עד שהצלחתי להתרגל לנדנוד של האניה, הוא תוקף אותי על האדמה. בשיטוטנו בקאן נכנסנו לכמה חנויות, אבל כולן התבררו כיקרות להחריד והסתפקנו בהתבוננות בלבד. בערב חזרנו לאניה לנדנוד המוכר והידוע שהרגיש הרבה יותר טוב מהיבשה.

ביום שבת בילינו בפאלמה דה מיורקה, עיר הנופש שהיתה זולה וידידותית בהרבה (ומדברים בה ספרדית, שהתברר לי שאשתי דוברת בצורה די טובה). בילינו שם חצי יום וחזרנו בערב לאניה, ללילה אחרון. ביקרנו בחנויות הדיוטי פרי (היקרות מאוד) וקינחנו בהופעת הפסנתר החביבה עלינו, בפעם השלישית מאז שעלינו לאניה.

בבוקר האחרון של השיט נדרשנו לרדת מהאניה עד תשע בבוקר תוך שאנחנו סוחבים את המזוודות בעצמנו (כי לא רצינו לארוז יום לפני). עם עיניים חצי עצומות ירדנו מהאניה ונסענו למלון, שלשמחתי הרבה הסכים לתת לנו חדר מוקדם בבוקר ולא דרש מאיתנו לחכות לצהריים. הורדנו שם את המזוודות ויצאנו לטייל בעיר שהתבררה כסגורה הרמטית בימי ראשון. היום לאחר מכן היה קצת יותר פורה, אבל בגלל תכנון קצת בעייתי לא ראינו יותר מדי. בסופו של דבר, המסקנה הגדולה מהביקור הקצרצר בברצלונה היא שגאודי היה ארכיטקט מוכשר ובדומה לראש העיר החדשה של חיפה, גם הוא צפצף על חוקי הבניה.

ביום שלישי חזרנו לארץ. הטיסה עברה בצורה חלקה (אל-על איחרו, לא לדאוג. להגנתם, האוכל היה מאוד טעים), הסים הבינלאומי הוחזר למקום ואפילו זכינו לראות את הרכבת לירושלים נכנסת לתחנה ומבלבלת תיירים שלא הבינו למה צריך שובר נסיעה (לא יכולים לבטל את הדבר האידיוטי הזה מוקדם יותר?). ברכבת שלנו התברר לי שהכרטיס נפל לי איפהשהו ואין לי איך לצאת מהתחנה. בתחנה בחיפה הסברתי את המצב לאחראי והוא נתן לי לעבור באופן “חד פעמי”.

לבסוף, גם פריקת המזוודות נגמרה. כל הבגדים עברו כביסה, כל המזוודות רוקנו וכל המתנות חולקו לקטגוריות. עכשיו רק צריך להפיץ אותן לזכאים. זה ככל הנראה הטיול האחרון בזמן הקרוב (כך לפחות מקווה חשבון הבנק שלי) ובזמן הזה אוכל להתמקד במחקר שלי, בהחלמה מהנדנוד המעצבן שמסרב לעבור ובאנשים לא טובים באמצע הדרך.

יום טוב.
שלכם,
nadavs

לא רואים את האתר/התגובות כמו שצריך בסלולר? נסו את הלינק הזה

השאר תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *

This site uses Akismet to reduce spam. Learn how your comment data is processed.