ערב טוב לכולם!
כפי שאתם ודאי זוכרים, את סוף השבוע האחרון ביליתי באיזור הסחר החופשי באילת. על מנת להגיע לחור הנידח הזה הוחלט על נסיעה ברכבת ואז באוטובוס. לאחר מעט מחשבה, עלה לי הרעיון לוותר על עניין הרכבת בגלל החשש ממהומות בלתי נסבלות בתחנת הרצליה, אבל לאחר מחשבה נוספת ועצות מאנשים שנוסעים בכבישים הרלוונטיים מדי יום, הומלץ לי בחום לא להתקרב לכביש החוף עם כלי רכב גדול מאופניים. לבסוף הושגה פשרה לפיה אעלה לרכבת של שבע בבוקר ואשתדל לא להתעלף מרוב עייפות.
באורח פלא, הניסיון הזה עבד ואפילו הצלחתי לשבת ברכבת, משהו שלא קרה גם בימי הזוהר של הנסיעות ברכבת בשירות הצבאי. כשהגעתי להרצליה, כמה עובדות רכבת חייכניות הפנו אותי לכיוון האוטובוס המתאים. באופן מפתיע, לא התנהלו קרבות על המקום באוטובוס, ולמרות שלא הצלחתי לעלות לראשון, הגיע אחד אחר מיד אחריו. כשנכנסנו לתל אביב הנהג קצת התבלבל בדרך והתחיל לקבל הוראות סותרות משני נוסעים שישבו בשורה הראשונה. אחת אמרה לו לקחת מסלול אחד, בעוד אדם אחר יעץ לו להמשיך במסלול המקורי שלו. התפתח ויכוח בין השניים, ולאחר שהנהג בחר בדרך שהציעה האישה הנוסע השני לא הפסיק להתלונן. בסופו של דבר לא נגרם שום נזק והצלחנו להגיע בשלום לתחנת תל אביב מרכז. הבעיה היתה שהגעתי שעה לפני מועד ההסעה המתוכנן.
את ההמתנה ביליתי בקריאת “ישראל היום” ונזכרתי עד כמה העיתון הזה גרוע. מעבר לחנופה הרגילה לביבי, רמת הכתיבה שם לא גבוהה במיוחד. לא ברור לי אם זה תמיד היה המצב ופשוט הספקתי לשכוח מאז 2011 או שהמצב הידרדר בחמש השנים שבהן לא קראתי את הצהובון הזה. בסופו של דבר הגיע האוטובוס, אסף את כולם והתחיל בנסיעה דרומה. בדרך היו שתי עצירות: פרץ סנטר (מסתבר שיש דבר כזה בדימונה) ועין יהב (מסתבר שיש דבר כזה, איפהשהו), בשתיהן הנהג אמר משהו בסגנון “רק עשרים דקות! בשעה 11:45 אני יוצא!” ויצא ב-11:50. בסופו של דבר, אחרי צפיה של שלוש שעות בנוף שכולל חול, הגענו למלון.
הבילוי עצמו בעיר היה מהנה ביותר למרות הטמפרטורה הבלתי נסבלת של היום (ומסתבר שגם הלילה) בדרום הרחוק. בשבת, בשעה שבע, חיכינו לנהג מחוץ למלון לאחר שאמר לנו “בשבת בשעה שבע כולם כבר על האוטובוס עם המזוודות בבגאז'”. בשעה שבע ועשרים הוא הגיע, ולאחר שישבנו בבטחה באוטובוס התברר שיש צורך לחכות לאחת משומרות השבת. בסופו של דבר הצלחנו לצאת מהעיר ולהירדם באוטובוס (חלקית, היו קצת מריבות וקללות בחלק האחורי), ולאחר עצירה בתחנת דלק עם השירותים הכי מגעילים שראיתי בשנים האחרונות המשכנו בנסיעה (תוך כדי שינה) עד לתחנת סבידור בעיר ללא הפסקה.
מכיוון שהגעתי יחסית מוקדם, ידעתי שמצפה לי המתנה לא קצרה, אך לא ידעתי עד כמה הרכבת מסוגלת לאחר גם כשהיא לא עובדת. לאחר ששעת ההגעה המשוערת עברה מזמן, התברר לי מהסדרן המקומי שאין שום קשר בין השעות באתר הרכבת לשעות האמיתיות שבהן יוצא השאטל (“אתה בישראל, לא בשוויץ” היתה תשובתו של נציג רכבת ישראל). אחד מנהגי המוניות כבר התחנן בפני הסדרן שיאשר לי נסיעה מיוחדת לנתניה על חשבון הרכבת (אני יכול בהחלט להבין אותו, זה אחלה כסף), אבל נענה בשלילה. אחרי יותר מדי זמן הגיע השאטל המיוחל והביא אותי לתחנת הרצליה, ממנה כבר הצלחתי להגיע לנתניה.
בזמן ההמתנה בתחנה נגלה לעיני מחזה מוזר. אדם חרדי החנה את רכבו ליד המקום בו המתנתי לשאטל, יצא ממנו והלך לכיוון השיחים. לאחר כמה דקות יצא משם כשהכיפה לא לראשו והתחיל לטייל באיזור התחנה והכניסה לשיחים. לאחר כמה דקות הגיע רכב נוסף ובו שני אנשים שנראו כאילו יצאו מסרט על המאפיה. שני יושבי הרכב יצאו ממנו והלכו גם הם לכיוון השיחים, שם היו יחד עם האדם החרדי ומדי פעם יצאו ונכנסו מהמקום. הייתי סקרן נורא לדעת מה קורה שם, אבל החלטתי שאני רוצה לחזור הביתה בחתיכה אחת והחלטתי לוותר על התענוג. גם ככה חששתי לחיי רק בגלל שראיתי את הפנים שלהם.
יום טוב.
שלכם,
nadavs