ערב טוב לכולם!
היומיים האחרונים היו לא פחות ממופלאים מבחינת החדשות ששודרו בהם. אחרי חצי שנה של חדשות מדכאות יותר או פחות הגיעו שלושה סיפורים שכל אחד מהם נורא בפני עצמו, אבל בתור מישהו שלא נפל קורבן לאף אחד מהם אני יכול להרשות לעצמי לחייך קצת כשאני קורא אותם.
הראשון הוא סיפור חטיפת המטוס על ידי הפרופסור המצרי שאשתו לשעבר הוציאה אותו מדעתו. בהתחלה הסיפור נשמע קצת מפחיד, אבל לאחר שהתברר שהחוטף שחרר את רוב הנוסעים, דרש להיפגש עם גרושתו ואפילו שחרר מכתב שיועד לה היה כבר די בטוח להניח שהוא אולי מחורפן, אבל לא רוצח. בסופו של דבר העניין הסתיים בשלום והחוטף הסגיר את עצמו לרשויות. הדרישה הנואשת שלו לפגישה עם גרושתו גרמה לי אפילו קצת לרחם עליו, אבל בסופו של דבר הוא חטף מטוס ויאלץ לבלות בכלא. אולי היא תענה לשיחות הטלפון שלו משם.
הסיפור השני הוא פרשת השחיתות שהתחילה כצו איסור פרסום, המשיכה כפרסום של הצו עם שמו של דרעי והתפרסמה במלואה בלילה, לאחר שדרעי הבין שאין לו שום סיכוי להסתיר את העניין אחרי שכל מי שיש לו גישה לאינטרנט כבר גילה וביקש לבטל את הצו. לפני ביטול הצו, כשעדיין הסתובבו שמועות, חשבתי שאם עוד פעם תופסים את דרעי בזמן שהוא מכהן במשרד הפנים זה יהיה אחד הסיפורים המצחיקים ביותר בפוליטיקה הישראלית. מסתבר שדרעי לא איכזב ואהבתו לכסף אכן עלולה להביא אותו לחקירה ומשפט בפעם השניה מאותה פוזיציה.
אחרי שני אלה נותר כמובן האדם שסימל עד לא מזמן את התקווה הגדולה להחלפת נתניהו, הרצוג. מסתבר, לטענתו, שיש לא מעט ליכודניקים שרוצים להכפיש את שמו ולכן מספרים עליו שקרים בנוגע להתמודדויות בפריימריז של מפלגת העבודה. זו ללא ספק תיאוריה פנטסטית, דומה באמינותה לתיאוריית “אני האלטרנטיבה לנתניהו” שהוא מפזר מדי פעם. התיאוריה שלי אומרת שהוא מושחת כמו כל הפוליטיקאים הותיקים של מפלגת העבודה והוא פשוט שכח שהוא מתמודד מול נחש כמו יחימוביץ’.
לעומת הסיפורים המשעשעים האלה, יש גם כמה סיפורים פחות נחמדים, כמו סיפור החייל היורה בחברון. לאחר שהחייל הבין שהסתבך הוא הרים מיד טלפון לעורך דין, ואני רק יכול לנחש שהדבר הראשון שנאמר לו בטלפון הוא “חגורת נפץ! תגיד שחששת מחגורת נפץ!” (העובדה שההתנהלות שלו נוגדת כל נוהל של חשש מחגורת נפץ כנראה לא מרשימה אף אחד). אני מודה שלא צפיתי בסרטון המדובר, אבל בעקבות הפרשה הזאת נוצר מצב נדיר שבו דובר צה”ל משקר פחות מהרגיל ולכן אני נוטה להאמין לקצינים שאומרים שעניין חגורת הנפץ נבדק.
לצערי הרב, חלק מתומכי החייל משתמשים בטיעון הדי מטופש “צריך עונש מוות למחבלים, גם בארה”ב יש”. ראשית, העובדה שיש משהו בחו”ל לא אומרת שהוא טוב. שנית, עונש המוות בארה”ב ניתן רק אחרי משפט, לא על ידי שוטרים שתפסו את הרוצח והחליטו שבא להם לירות. אפשר בהחלט לדון על הדרישה לעונש מוות למחבלים, אבל חייבים לזכור שמי שמחליט על העונש בסופו של דבר הוא שופט ולא חיילים בשטח. פוליטיקאים פופוליסטים ששוכחים את העניין הזה עושים בעיקר נזק לצה”ל כשהם מעודדים צבא לא ממושמע. לפחות הרמטכ”ל אייזנקוט מנסה למנוע קצת את הנזק, ולמען האמת ראוי להרבה הערכה על העמידה שלו מול גל הטמטום שעובר על ישראל בעקבות המקרה הזה.
ולסיום, בקשה קטנה מאריה דרעי: תתפטר. תפיל את הממשלה. תמצא משהו שלא יתן לה להמשיך. אתה יכול לתרץ את זה בחקירה המתקרבת או סתם בסכסוך אישי עם ביבי. העיקר שמשה כחלון יעוף ממשרד האוצר כמה שיותר מהר. אחרי שהצליח להעביר את הגבלת שכר הבכירים במערכת הבנקאית החליט המטומטם הזה לחסל את הבורסה הישראלית ואמר שיפעל להחלת החוק על כל החברות הציבוריות. אין לי בעיה שתחזור לתפקידך במשרד הפנים בממשלה הבאה, עם או בלי חקירה, העיקר שמשה כחלון לא יהיה שר האוצר יותר אף פעם.
יום טוב.
שלכם,
nadavs
קפיטליסט מסריח.
אני תיכף נכנס למקלחת.
nadavs
הסיפור הראשון אינו מצחיק כי העובדה שאדם פשוט שאין מאוחריו גיבוי של ארגון טרור עולמי מצליח לחטוף מטוס, מדאיגה בלשון המעטה.
הסיפור השני אינו מצחיק כי העובדה שדרעי – עבריין מורשע ואסיר לשעבר – הוא שוב בתפקיד ציבורי, מטרידה ביותר.
הרצוג היה בעיניי בדיחה מהלכת, ודווקא העובדה שהוא לכאורה ביצע איזו שחיתות, גורמת לי לחשוב שמתרחשים במוח שלו תהליכי חשיבה וקבלת החלטות כלשהן.
ולגבי החייל – לי אישית זה די ברור שהוא לא חש בסכנה, אבל ברור לי גם שהוא לא פעל באותו רגע בשיקול דעת. במלחמה יש חיילים כאלה בכל מקום והדבר הנכון לעשות הוא להשתיק את הפרשה עד תום החקירה, ואז לפרסם הודעה על גזר הדין ולסגור את העניין. העיסוק התקשורתי המטורף בזה הוא מיותר ומזיק. זו לא תופעה יומיומית שצריך למגר.
מדובר במטוס קטן של טיסות פנים ארציות בתוך מצרים. אני מניח שהאבטחה שם לא משהו. לא מדובר בחברה בינלאומית רצינית.
הסיפור של דרעי כמובן בעייתי מאוד, אבל מצחיק אותי שאדם יכול ליפול פעמיים מאותה עמדה על אותן שטויות.
לגבי החייל, נראה שהפרסום בתקשורת אכן יצר נזק, בעיקר כי הוא גורר פוליטיקאים לעשות שטויות (כמו השיחה המיותרת של ביבי עם אביו של החייל). עם זאת, בלי הפרסום יכול להיות שהמקרה כלל לא היה מגיע לחקירה. לא יודע איפה נמצא האיזון בין הדברים האלה, אבל כנראה שאנחנו בנקודה לא טובה.
nadavs
מסכימה אתך ורוצה להאמין שהמקרה כן היה מגיע לחקירה בכל זאת.
יש לך איימיל אולי?