ניו יורק והביתה

בוקר טוב לכולם!

זהו זה. הגיע היום האחרון לטיול. עוד כמה שעות אנסה להכניס את כל רכושי בארה”ב לתוך מזוודה, אעלה על הרכבת לכיוון שדה התעופה ואצא למסע ארוך ומייגע בשמי כדור הארץ לעבר נמל התעופה בן גוריון. לפני זה, אם יפסק הגשם, אצא אולי לסיבוב אחרון בעיר שלא נחה לרגע.

עם ניו יורק היו לי שלוש היתקלויות לא נעימות בטיול הזה. הראשונה היתה כשרק הגעתי לארצות הברית ונתקעתי בשדה התעופה הנטוש שלה במשך כמה שעות עד הטיסה הגואלת ללוס אנג’לס. הפעם השניה היתה כשניסיתי לצאת ממנה עם רכב שכור בלי ג’י פי אס והסתובבתי ארבע שעות בין אנשים שלא שמעו מעולם על חוקי התנועה והפעם השלישית היתה בנסיעה מבוסטון לפילדלפיה, בה נתקעתי בעיר בערך שעה בגלל פקקים. בסך הכל, כל עוד היה לי רכב העיר לא נראתה מלהיבה כל כך.

הכל השתנה כשהחזרתי אותו וגיליתי את העיר בהליכה. יום לפני החזרת הרכב קניתי כרטיס לתחבורה הציבורית בשביל האוטובוס משדה התעופה לה-גרדיה וביום שני החזרתי את הרכב וביקשתי הנחיות חזרה לדירה בה אני נמצא. מכיוון שהכרתי את התחבורה הציבורית בעיר בעיקר מסרטים, היא היתה מקור החשש הגדול שלי כאן. אבל התבדיתי מהר מאוד. כשעליתי לאוטובוס הנהג בירך אותי לשלום (וכך עשה עם כל נוסע שעלה) וכל מי שירד מהאוטובוס אמר תודה לנהג ונענה ב”אין בעד מה”.

מהאוטובוס עברתי לרכבת התחתית, שם הופתעתי לחלוטין לגלות רכבות נקיות מבפנים ומבחוץ (למרות שהגלגלים מסגירים את הגיל שלהן) וממוזגות (לעיתים אפילו בהגזמה). גם סיפורי האימה שיש במדריכי התיירים התבררו כשגויים (לפחות ברכבות בהן הייתי) ולפי מה שראיתי הדבר האחרון שמעניין את נוסעי הרכבת הוא מה יש לי בכיס ובתיק.

בנוסף, מדי פעם אפשר לקבל כמה הופעות ברכבת. בחלק מהפעמים מדובר במסכן התורן שעושה קצת רעש עם כוס המטבעות שלו, אבל בכמה מקרים היו זמרים (לא משהו) שמנסים לקושש תרומות, בקרון אחר ראיתי מופע ברייקדנס לא רע בכלל ואתמול אפילו זכיתי להרצאה על החשיבות של האמונה בג’יזס קרייסט. הסטטיסטיקה לא משקרת – בעיר עם שמונה מיליון תושבים צריכים להיות כמה פסיכיים.

שני החסרונות העיקריים של הרכבת התחתית הם הכמות הלא נורמלית של מדרגות והחום הבלתי נסבל בתחנות. כניסה לתחנה דומה לכניסה לסאונה והזיעה מגיעה באופן אוטומטי. במקרה הטוב הרכבת מגיעה מהר, אבל במקרה הפחות טוב אפשר להפוך לסמרטוט עד שהרכבת מגיעה.

ניו יורק עצמה התגלתה כעיר מדהימה (הייתי בעיקר במנהטן, אז לאיזור הזה אני מתכוון ב”ניו יורק”) שמכילה את התשובה האולטימטיבית לבעיית הדיור בתל אביב – בניה לגובה. יש כאן חנויות מכל סוג, מסעדות בכל סגנון ושוטרים בכל פינה. זה אמנם מעלה קצת את החשד לגבי הביטחון האישי בעיר, אבל מקריאה קצרה באינטרנט מסתבר שבניו יורק יש פשיעה יחסית נמוכה לאוכלוסיה.

ביום שני ביקרתי בשדרה החמישית, השדרה הראשית של מנהטן שמחלקת את הרחובות למזרח ומערב (וכמובן מפורסמת בשופניג שאפשר לעשות בה). אני אמנם לא מסתדר יותר מדי עם שופינג, אבל סיבוב בחלק מהחנויות, כמו חנות אפל המפורסמת, חנות הצעצועים FAO Schwartz (עם הפסנתר הענק שאפשר לקנות ברבע מיליון דולר) ומגדלי טראמפ היה בהחלט חוויה מעניינת.

גם טיימס סקוור היתה בהחלט חוויה מעניינת, בעיקר בלילה. אחרי שרואים את המקום בכל כך הרבה סרטים הוא כבר נראה מוכר, אבל בכל זאת היה נחמד להסתובב שם, בעיקר בלילה.

בנוסף, ביקרתי גם בפסל החירות. אחרי בדיקה בטחונית שלא היתה מביישת שדה תעופה הורשתי לעלות למעבורת שלקחה אותי עם עוד מאות אנשים לאי החירות, שם הסתבר לנו שהפסל עצמו דק וחלול. משם המשכתי לאי אליס (Ellis Island), האי ששימש כתחנת הכניסה לארצות הברית בתקופת גל ההגירה הגדול (סוף המאה ה-19 ותחילת המאה ה-20). מסתבר שלא הרבה השתנה מאז, כי גם היום שואלים את הנכנסים שאלות מטופשות ומונעים מהם כניסה אם יש חשד שלא יצליחו לכלכל את עצמם.

אחרי הסיבוב הזה המשכתי לאנדרטה לזכר פיגועי ה-11 בספטמבר. מסתבר שהאמריקאים טובים בבניית אנדרטות לא פחות מאשר בבניית גורדי שחקים. המקום בנוי בצורה מאוד יפה וכולל אפילו את הפיגוע של 1993 באחד הבניינים. כדי לאזן, נבנה ברגע זה ממש בניין הסחר העולמי החדש ולידו יש משהו שנראה כמו יסודות לעוד בניין.

משם המשכתי לוול סטריט והבורסה, אבל כאן כבר הייתי רעב ונכנסתי למסעדה שראיתי קודם לכן בגוגל ונראתה לי רצינית. רק כשקיבלתי את התפריט גיליתי כמה היא רצינית. במחיר ששילמתי שם על סטייק יכולתי לקנות פרה שלמה ואולי אפילו עדר. למרות המחיר המטורף, הסטייק היה מצויין.

ביום חמישי הגיע החלק האומנותי של הביקור בעיר עם הופעה של מדונה. אני אמנם לא נמנה עם קהל מעריציה, אבל הופעה כזאת (ועוד באיצטדיון היאנקיז שהוא מקום מפורסם בפני עצמו) היתה הצעה טובה והחלטתי ללכת על זה. להופעה הגעתי, כמו חצי מהאצטדיון, ברכבת התחתית. ההופעה עצמה היתה נהדרת ופוליטית (למזלה, הפגנת תמיכה באובמה בניו יורק היא הימור בטוח) ובסופה הלכתי עם שאר האנשים בחזרה לרכבת התחתית. כך גיליתי שיש מקומות יותר עמוסים מרכבת ישראל. מכיוון שהיה מדובר בשעת לילה, הרכבת עצרה בכל התחנות בדרך ונסעה באיטיות משוועת, כך שהנסיעה נמשכה יותר זמן מהרגיל בעוד כל האנשים ברכבת גמורים מעייפות.

ונשאר היום. אני מקווה שבעוד כמה דקות אוכל לצאת לכיוון בניין האמפייר סטייט (ואם לא יהיה תור ארוך מדי, אולי גם לעלות למעלה). משם אסע לטיימס סקוור למסעדת אוליב גרדן לארוחת צהריים טובה לפני הארוחות הנוראיות של אירוסוויט. לאחר מכן אחזור לדירה, אסדר את המזוודה ואסיים את הטיול.

נתראה בארץ.

יום טוב.

שלכם,

nadavs