נתניה הצפונית

ערב טוב לכולם!

השבוע האחרון עבר באווירה אפורה וגשומה. הוא התחיל ב-Banff, הפארק הלאומי הראשון של קנדה. ביום ההגעה שלי לאכסניה השמש עוד זרחה, אבל יום לאחר מכן כיסו עננים את שמי אלברטה והורידו גשם בכמות שלא היתה מביישת את החורף האחרון שעבר עלינו. בשל המצב העגום הטיול בפארק הפך מהר מאוד לטיול ברכב, אבל מסתבר שגם ברכב אפשר להינות ולראות נוף.

יום לאחר מכן נסעתי לקלגרי, העיר הקרובה לאיזור. הסתבר שהיא אירחה את משחקי אולימפיאדת החורף והפארק האולימפי עדיין פעיל. עוד הסתבר שבקיץ נערכות שם קייטנות שמדריכות ילדים על ענפי ספורט שבישראל רק חולמים עליהם: החלקה על קרח, הוקי וגלישה במורד המגלשה הענקית שאף אחד לא מבין איך לא עפים ממנה. למרות זאת, לילדי ישראל אין מה לקנא. הם אלופים בענפי ספורט אחרים כמו הזעה בעמידה ותלונות על קיץ בלתי נסבל.

בנוסף גיליתי שיטה מעניינת למציאת עברייני חניה – מכונית מצויידת במעל עשר מצלמות מסתובבת בעיר ומצלמת את המדרכות. במרכז השליטה כבר יודעים לשלוח את רכב הגרירה לפושעים המסוכנים.

אחרי קלגרי הגיע הזמן להמשיך לקמלופס שנמצאת במחוז קולומביה הבריטית. הקנדים, בחוכמתם האינסופית, בנו את הכביש הראשי הגרוע ביותר בעולם המערבי. מדי פעם מופיעים בו שלטים של 90 קמ”ש, אבל המהירות האמיתית יותר קרובה לשבעים בגלל המשאיות הזוחלות בהרים. לפעמים, בדרך נס, מגיע נתיב עקיפה, אבל אז קורה נס גם לנהגי המשאיות שמוצאים את דוושת הגז ולא נותנים לעבור. לאחר מכן, כמובן, מגיעות העליות והמהירות חוזרת ל-70 קמ”ש.

בקמלופס עצמה אין יותר מדי, כך שיום לאחר שהגעתי המשכתי בנסיעה לונקובר. הג’י פי אס המופלא שלי ערך לי סיבוב בכל קנדה לפני שהועיל בטובו להביא אותי למלון, שהתגלה כמפר הבטחות. לא היה מקום לשלוח פקס, לא היתה כביסה וכניסה לחניה התבצעה בצורה משוכללת ביותר – צפירה לפני השער.

למרות הכל, רק כשיצאתי לסיבוב בעיר הבנתי איפה אני באמת – בגירסה הצפונית של נתניה. נהגים חותכים, מהבהבים, צופרים ונוהגים בפראות. רוב הנהגים הפגינו חוסר סבלנות מופגן כלפי כל נהג שהתעכב שניה מעל הנדרש. הדבר היחיד שהיה חסר הוא שיצפרו לי כשהאור ברמזור עדיין אדום. אז כנראה הייתי מחפש את הטיילת.

את הטיילת מצאתי, אבל במקום צרפתים מצאתי בה המון סינים. ונקובר אמנם נוהגת כמו נתניה, אבל יותר קרובה לאסיה. למרות כל אלה, היא עיר מאוד יפה עם מספר גדול של חופים שהמשותף לכולם הוא שאי אפשר להיכנס למים. לא בגלל שהם רעילים, אלא בגלל שמדובר באוקיינוס השקט שהמים בו קרים נורא. כשחזרתי לאוטו גיליתי שחניתי בחניה בתשלום בלי לשלם. ברחתי משם מהר לפני שאחד מפקחי החניה יגלה אותי.

אתמול יצאתי לטייל מאוחר, מכיוון שבבוקר ירד גשם. לצערי, גם אחרי שאכלתי הגשם נמשך, כך ששוב עשיתי טיול ברכב. כשרציתי לחזור למלון נתקלתי בבעיה – כל הגשרים החוזרים לדרום העיר נסתמו לחלוטין ויצרו פקקים של קילומטרים. כך הפכה נסיעה של עשרים קילומטר למסע ארוך של שלוש וחצי שעות מתישות בהן שמעתי ברדיו על כל הצרות של ונקובר – תאונת דרכים, משטרה חוסמת נתיב, קבינה של משאית שנפרדה מהמטען שלה ותחנת דלק שעלתה באש. ככל שהתקדם הזמן נפתרו חלק מהצרות והוחלפו בעוד תאונות דרכים. ככה זה בנתניה, הגשם לא עושה לה טוב.

היום, כמתוכנן, יצאתי בבוקר לכיוון ארצות הברית. איתי יצאו עוד אלפי אנשים שרצו להעביר את סוף השבוע בחישוב מרחקים במיילים, כך שהתוצאה היתה פקק באורך קילומטר שארך קצת יותר משעה. בשער הכניסה חיכה לי שוטר גבולות אנטיפת במיוחד שערך לי תחקיר קצר ומאיים. לצערי הרב הוא לא חתם לי בדרכון, דבר שיחייב אותי ככל הנראה להקדים את הטיסה חזרה לארץ ביומיים.

בימים הקרובים אשן דרומית לסיאטל, עיר שנראתה יפה מאוד מהכביש המהיר. אני מקווה שהיא יפה גם מבפנים.

יום טוב.

שלכם,

nadavs