ערב טוב לכולם!
מחר, ה-26 בספטמבר, הולך להיות יום נוראי. הסיבה הראשונה היא אישית (ונגיע אליה בהמשך) והשניה היא לאומית. מדובר כמובן בסיום תוקף צו האלוף שאוסר כל בניה בהתנחלויות, חוץ מאלה עם יסודות, או עם קצת בטון על האדמה, או שיש שם כבר כף רגל, אז אי אפשר להפסיק שם את הבניה. להקפאה הטיפשית הזאת היו כל כך הרבה חריגים שאני בספק אם באמת אפשר לקרוא לזה הקפאה. חוץ מהסוכות שבנו שם בשבוע שעבר מאפס, את כל הבניינים סיימו בתקופה הזאת מהתחלות ישנות.
האנשים שמתנגדים להמשך ההקפאה מתחלקים לשתי קבוצות עיקריות, על פי דתם. הקבוצה הראשונה שייכת ליהודים המזוהים בעיקר עם הצבע הכתום. הם חוששים שיפנו אותם מהבית, וחמור מזה, שיהיה שלום. מקרה קיצון כזה יחסל סופית כל אפשרות שלהם להמשיך להופיע ליד כותרות שקשורות לדם (רצוי דם ערבי). הרי בתוך הקו הירוק אסור לעקור לשכנים עצי זית, כי הם בחוצפתם עלולים לקרוא למשטרה וזאת יכולה, בטעות, לעשות להם משהו. כשהם מחוץ לשטח מדינת ישראל כל מה שאפשר לעשות זה לשלוח להם ילד בן 18 עם ג’יפ, כדי שהם יוכלו לפנצ’ר אותו (את הילד ואת הג’יפ).
הקבוצה השניה שמעוניינת בפקיעת הצו שייכת למוסלמים. אמנם יש קבוצה מוסלמית שרוצה בשלום, אבל לקבוצה הזאת אין שום ביטוי בפוליטיקה הפלסטינית. השלטון הפלסטיני מעוניין פחות בפיצוץ השיחות ויותר בהאשמת נתניהו בפיצוץ השיחות. אחרי הכל, הצגת המסכנים עובדת ותמשיך לעבוד. רק בארץ ימשיכו לא להאמין להצגה הזאת ולהגיד שהמצב בעזה מצויין. הרי יש להם פטרוזיליה.
מלבד סיום ההקפאה ותחילת האינתיפאדה השלישית (חבל, לא יכלו לחכות עד אחרי החוס”ן?), מחר אני שוב מדגים את היכולת המופלאה של הטייסת שלי לדפוק אנשים. אני הולך לשטוף כלים. כן, חשבתי שסיימתי עם זה במרץ, הייתי שעה וקצת באפריל, הגשתי אוכל ביוני ומחר, עם תקווה ענקית שיהיו כלים חד פעמיים, אני הולך לסיים את ההקפאה של הפטור שלי ממטבחים. בעקבות המחדל הנוראי הזה יש לי שיחה עם מפקד הטייסת. זה לא הגיוני שבתור אחד שמוביל במספר המטבחים בטייסת בשנתיים האחרונות (מקום ראשון או שני, בדוק) אני אכנס למטבח בתור סמל. זה היה מצחיק בפעם הראשונה, מביך בפעם השניה ובלתי נסלח עכשיו. אני מקווה שהחצי שעה שהקצו לי לשיחה איתו תספיק. יש לי הרבה מה להגיד לו.
בינתיים אני עובד על כל מיני שיטות לצאת מהמטבח כמה שיותר בלי שאצטרך להביא לשם אנשים אחרים. חוץ מזה, הבנתי שצריך להיות במטבח עוד סמל אחד, ככה שנוכל להתמרמר ביחד ולצעוק על הטבחים שיסתמו את הפה.
ביום שני אני אחזור הביתה בצהריים, עצבני וכועס, אבל עם הידיעה שאין לי יותר מטבחים. לפחות עד שאני אהיה סמל ראשון.
יום טוב.
שלכם,
nadavs