ערב טוב לכולם.
הפעם לא יהיה פוסט על נפלאות הצבא הישראלי ותרומתו לעיצוב העצבים ואפילו לא על כל האנשים שאנחנו מסבסדים כל כך בהנאה עם שיגעון השעון שלהם. הפעם הפוסט יהיה על התוכנית ששודרה אתמול בטלויזיה, משדר ההתרמה לעמותת “לתת” שנועד לאסוף עשרה מליון שקלים עבור מאתיים אלף ארוחות חג לעניים. תתכוננו, אתם כנראה לא תאהבו את זה.
נתחיל קודם מהחלקים הטובים – חברי “צחוק מהעבודה” אמנם לא הצליחו להצחיק אותי במשך שעתיים (יותר במשך שלושים שניות בסך הכל במשך השעתיים האלה), אבל לפחות הם הצליחו לגרד כמה גיחוכים שעזרו להעביר את השעתיים האלה (בגלל תקלה בבסיס, במקום ערוץ 10 יש לנו פעמיים ערוץ 2, וכך נתקענו עם שלום אסייג וחבריו).
החלק הרע כמובן היה כל החלק של התרומות וסחיטת הרגש. אני אישית לא אוהב את משדרי ההתרמה האלה, כי הם מפספסים את המטרה שלהם. הם לא באמת עוזרים, וחמור מזה, הם מעודדים חוסר אחריות. המשפחה הראשונה שהראו היא משפחה עם תשעה ילדים שישנים אחד בתוך השני ואין להם אוכל (וכמו במערכון של אסי וגורי, “ועוד סממנים של עוני”). השאלה שישר קופצת לראש היא למה לעזאזל יש להם תשעה ילדים? עדיין לא ברור לי למה אנשים מתעקשים להביא ילדים מעבר למספר שהם יכולים לפרנס. לסמוך על “המדינה” ועל היושב במרומים זה חוסר אחריות נוראי. מי שצריך לפרנס את הילדים הם ההורים שלהם, לא ההורים של ילדים אחרים.
מעבר לכך הראו גם גרושה, ניצול שואה (היחיד שהיה צריך באמת לקבל את התרומה מכל המשדר הזה) ובת של זוג ששקוע בחובות. אמנם אחרי המשדר יהיה להם מה לאכול מחר, אבל מה לגבי מחרתיים? ויום שישי? ושבת? ועוד שבועיים? אני אעזור לכם: יהיה להם מה שהם אכלו עד עכשיו, שלפי מה שהראו בתוכנית, זה לא הרבה.
התוכנית היתה הרבה יותר אפקטיבית אם התרומות היו למען ייעוץ והדרכה כלכלית. אמנם היועץ לא היה מביא להם אוכל לחג, אבל עד החג הבא הם כבר היו יכולים לארגן לעצמם ארוחה. משפחה ששקועה בחובות לא צריכה ארוחה ליום אחד, היא צריכה עזרה כלכלית שתוציא אותה מהחובות. הורים שלא מצליחים לפרנס תשעה ילדים לא צריכים ארוחה לערב אחד, הם צריכים לקבל סטירה ועזרה שתעזור לילדים שלהם לאכול.
היחיד שבאמת היה צריך שם ארוחה לחג (ובעצם לכל יום) הוא ניצול השואה שעם ההכנסה הזעומה שלו והגיל שלו כבר לא יכול לעבוד, וייעוץ כלכלי היה ממליץ לו לחיות במערה ולקנות רק אוכל עם מה שהוא מקבל. יש אנשים שבאמת לא יכולים לפרנס את עצמם מעבר למה שהם עושים עכשיו. יש כאלה שסומכים יותר מדי על חברת אסם, וחברות מסחריות לא ממהרות לחלק כסף אם אין בזה תועלת.
החברות המסחריות (וכל מיני סלבריטאים למינהם) לא דילגו על פסטיבל העוני הגדול והופיעו בהמוניהם אתמול. אני בספק אם עובדי אורנג’ התנדבו לענות אתמול לטלפונים. משהו אומר לי שהם פשוט היו במשמרת שלהם או שהכריחו אותם לבוא מהבית. כנ”ל לגבי עובדי אסם, שופרסל וכל שאר החברות שהופיעו שם (כמו בנק הפועלים ששולח את העובדים שלו לארוז אוכל במקום להוריד את זמן ההמתנה בסניפים מתחת לשעה וחצי). תרומה לקהילה היא סעיף מאוד נחמד בדו”ח של מס הכנסה, וגם הזיכוי בעקבותיו לא מזיק.
ערוץ 2 יעשה בחוכמה אם הוא יארגן משדר התרמה למען ייעוץ כלכלי למשפחות בקשיים. אולי ככה בשנה הבאה יוכלו להראות סיפורים של אנשים שרמת החיים שלהם עלתה באופן קבוע ולא רק בתאריכים א’ בתשרי וט”ו בניסן. אולי אז אפילו אני אתקשר ואתרום משהו במשדר טלויזיוני.
יום טוב.
שלכם,
nadavs
אנשים לא רוצים "לדעת". הם רוצים רק את עצם ה’לעשות’.
אם מעולם לא עמדת במצב בו; מצד אחד אתה מנסה להסביר לנזקקת, ומצד שני היא מנצחת אותך בתחרות ’מי יותר אוטיסט?’",
אתה לא יודע איך מרגיש ’מגיע לך’.