הקשב!

ערב טוב לכולם!

בזמן הבא שנתתי לכם קראתם את הפוסט הזה ונעמדתם בשני טורים מול המחשב. לצורך העניין יש לכם דקה וחצי. דקה וחצי, זוז!

כך נראו חמשת הימים האחרונים. מדים, אוכל ברמה של מלון חמישה כוכבים בארה”ב, מיטות ברמה של מלון בארה”ב, חוסר הגיון, חיים בעבר, הקפדה על שבירת כללי הדקדוק העברי (“פתחתם לי פה שתי טורים”), אובססיית נקיון, ניתוק מהעולם, יובש נוראי וקור אימים בלילה. בקיצור – אמריקה, אבל עם קצת ריצות, קצת כושר גופני ובלי החופש שהאמריקאים דוגלים בו כל כך. ואה, כן. בעברית.

תקופת הגדנ”ע מתחלקת אצלי לשני חלקים (שעומדים כרגע בהקשב בשני טורים מדוגמים): האסון (היומיים הראשונים) והחלק הכיף (שלושת הימים האחרונים). למען האמת, היא מתחלקת ככה אצל כל הבנים שהיו איתי במחלקה ארבע (לפי הסמל – מח’קה א’בע). אצל הבנות זה היה קצת אחרת. הן לא היו צריכות לבנות את האוהלים בשדאות אלא לפרק אותם, משימה הרבה יותר פשוטה.

ביום הראשון שהגענו ירדנו מהאוטובוס וישר הריצו אותנו לכביש אחר ולימדו אותנו לעמוד בהקשב. חבל שלא לימדו אותנו גם לשים ידיים בחגורה כשעומדים בהקשב (או יותר טוב – נתנו לנו לשבת כשמחכים למישהו). זה היה חוסך הרבה תלונות וכאבי פרקים. לאחר מכן עברנו את השיעור הראשון בגיאומטריה צבאית:

בצבא יש שתי צורות בסיסיות. הצורה הראשונה היא שני טורים. שני הטורים צריכים להיות מקבילים ובינהם מרווח של לפחות קילומטר (שנקרא אצלינו “ים סוף” בשביל הפשטות) כדי שהמפקדת תוכל לעבור בלי לגעת באף אחד. מהצורה הבסיסית של שני טורים אפשר גם ליצור שתי שורות. התהליך הזה כולל סיבוב של כל האנשים בתשעים מעלות לכיוון מסויים. משתי השורות נפתחות עוד שתי צורות גיאומטריות צבאיות – השלשות והרביעיות. אתם יכולים לנחש מה הן.

אחרי המיונים לצוותים (שנעשו בשיטת “אתה, אתה ואתה – לכו למפקדת שם”) עברנו את השיעור השני בגיאומטריה צבאית – הצורה חי”ת. זו צורה חשובה ביותר ואין לזלזל בה. החי”ת מורכבת משלושה מרכיבים בסיסיים – שתי צלעות ובסיס. הצלעות חייבות להיות שוות וניצבות לבסיס והבסיס צריך להיות ארוך מהצלעות. אבל זה לא הכי חשוב (למרות שזה חשוב כדי שהסמל לא יגיד “מח’קה א’בע, יש ‘כם ‘בע שניות ‘דגם ת’חי”ת הז’ת”). החלק החשוב הוא שאין שום דבר בתוך החי”ת – לא אנשים, לא בגדים ולא שום דבר שלא היה שם קודם. החי”ת, לפי המפקדות והסמל, היא קדושה. מה זה קדושה, קודש הקודשים. אף אחד לא נכנס לחי”ת ואף אחד לא זז בה. מי שעושה את זה מסתכן בקבלת עונש חמור ביותר – עשר שכיבות סמיכה (שבשלב מסויים אנשים התחננו לקבל).

חוץ משיעורי הלשון הצבאיים (הכל בזמן עבר. לא אומרים “תהיו שם עוד עשר שניות” אלא “עשר שניות הייתם שם”) והגילוי שעמידת נוח זה לא באמת נוח לא היה שום דבר מיוחד ביום הראשון. סתם עמדנו המון זמן בלי לעשות כלום. היה מרתק.

ביום השני, אחרי שקמנו בעשרה לשש (לעזאזל עם השעות האלה), הלכנו לחדר האוכל (שהתברר כמקום סימפטי כל עוד מגישים את הסלט ירקות) והכנתי לעצמי ארוחה מדהימה – ירקות עם גבינה על לחם. הכל על לחם, תמיד. כשסיימנו את ארוחת המלכים הזאת יצאנו לשדאות. היה נורא כיף בשדאות, במיוחד החלק שבו חזרנו לבסיס. כל השאר היה פחות כיף. לבנות אוהלים בשמש ולשבור את הרצועה של השעון בגלל שצריך לעשות פזצט”א בעקבות “יריות משמאל” הם לא פסגות שאיפותיו של כל אדם. גם השינה באוהל כשבחוץ יש טמפרטורה של שלוש מעלות צלסיוס זה לא החוויה הכי נעימה בעולם. לפחות לא לקחו אותי לפטרולים בלילה, אבל הייתי ער מספיק זמן כדי לעשות ארבעה פטרולים. לא נורא, לפחות הצלחתי לגרום לעצמי לכאבים בכל הגוף. שינה על אבנים זה לא אחד מהתחביבים שלי.

ביום השלישי דברים התחילו להשתפר. התחלנו שיעורי נשק, מה שאומר שהמפקדות שלנו גילו את העובדה שלא חייבים לעמוד 16 שעות ביום. התחלנו עם כללי הבטיחות, המשכנו עם איך מכוונים  וסיימנו את היום עם תחרות בתוך הצוות (לפי הסמל – צ’ת ‘רבע). במהלך היום גם עשינו את מסלול המכשולים. מדובר על הקפה של המגרש, טיפוס על קיר בגובה 1.90 מטר, עלייה והתקדמות על מקבילים בגובה שניים ומשהו מטר ועוד כל מיני מתקנים שיש בגן שעשועים מצוי, רק פי שלוש יותר גבוהים/ארוכים. כל הצוות שלנו הצליח לעבור את החלק הכי קשה – הקיר. מהבנות רק אחת הצליחה. לאחר מכן המפקדת שלנו הסבירה שהקיר הזה הוא לא לבנות. זה מסביר את חוסר ההצלחה הסוחף במחלקה שלוש. בסוף יום שלישי היה גם כיבוי אורות של הסמל (שהתברר בינתיים שהוא רב”ט), מה שאומר שנשמעו הדברים הבאים – “מח’קה א’בע, מה ש’ולך ל’יות ‘כשיו זה ‘כה. ‘ני שם סטופר, ‘תם ‘צים לח’רים ש’כם ב’שר ו’צי ‘ני בא ומ’בה ‘כם ת’אור. אף ‘חד לא ‘דבר או ‘דליק ת’אור. עד כאן, בכן הסמל, לא הסמל, הייתי ‘רור?”. בסופו של דבר הוא אכן הגיע בעשר וחצי, כיבה את האור וסגר את הדלת. אני נרדמתי תוך רבע שעה, האחרים קצת יותר. בסופו של דבר כולם נרדמו מהר מאוד.

ביום רביעי, אחרי שהצלחנו לגרד את העיניים, המשכנו עם שיעורי הנשק. הפעם – מה עושים במטווח. כל הצוות שלנו עשה הדמייה למה שעושים – הפקודות, איך שוכבים ואיך לעזאזל מכוונים. אחרי השיעור המעניין הזה קיבלנו שיעור על לש”ב – לוחמה בשטח בנוי (“‘חמה ב’טח ‘נוי”). הסמל הסביר לנו איך מתבצעת הפרוצדורה, מי זה אחד ולמה הוא מדלג בעוד אנחנו משלימים את האותיות שהוא משמיט בדיבור שלו. מכיוון שהורצו בדיחות כל ההדגמה, רק קבוצה אחת הספיקה לעשות את ההדמיה וכל השאר נשארו עם הזכרון של זה. לבסוף בחמש ורבע בערב, נכנסנו למטבח והתחלנו לעבוד על הגשת ארוחת הערב של יום רביעי, כבוד גדול לפי המפקדת שלנו ועוד מפקדת אחת (לפי מה שהבנו אחרי זה, גם הגשת ארוחת הצהריים של יום שלישי היתה כבוד גדול, וכמוה גם ארוחת הבוקר ביום שני). תורנות המטבח היתה מאוד מעניינת. מכיוון שהטבח הראשי (שראיתי שיש לו פקודה לקחת דוגמיות בזמן הכנת האוכל. מסקנה – הטבח חייב להיות רעב כל הזמן) הוא רוסי, ליד המטבח היה רדיו-טייפ עם מוזיקת טראנס רוסית שדי עזרה בשטיפת הכלים. שטיפת הכלים כמובן התבצעה בנוהל חירום (“אף אחד לא רואה אם נשאר קצת לכלוך”) והיתה מהירה. אחרי שכל הבסיס אכל אצלינו התחלנו לנקות את חדר האוכל ולנקות את השולחנות (כבוד גדול כבר אמרתי?). אמנם התכנון היה לצאת מהמטבח בשעה שמונה, אבל בעקבות אילוצים שונים (כמו הטבח הרוסי שהחליט לשטוף כל את המטבח חמש פעמים) יצאנו בשמונה וחצי. בסוף היום היה לנו מסדר שינה (או איך שלא קוראים לזה) עם המ”מ (לפי הסמל – ‘המ”מ’) שאמרה לנו שלפני מטווחים חייבים לישון לפחות שש וחצי שעות והורתה לנו לקום בחמש בבוקר.

היום בבוקר המפקדות העירו אותנו והשתמשו בשיטה הטובה ביותר – נכנסים לחדר ומדליקים את האור. למרבה ההפתעה הצלחנו אפילו למצוא את המדים שלנו עם העיוורון הזמני שתקף אותנו ויצאנו החוצה לעשות חי”ת. לבסוף יצאנו למטווחים בשמונה וחצי. נהג האוטובוס היה ולדימיר (או סרגיי או כל שם רוסי אחר שעולה על דעתכם), והוא צעק על כל אחד שהעיז לנשום באוטובוס. כמובן שהוא צעק ברוסית-עברית, מה שהפך את האיומים שלו ללא ברורים (“את רוצה אני עכשיו עצור אוטובס? תשאל פקידה שלך!”). לבסוף הנהג (עם הנהיגה המעצבנת להפליא ויכולות העצירה המדהימות) הצליח להביא אותנו לאיזור המטווחים בשלום.

המטווחים היו קצרים ומהירים. נכנסו כל פעם קבוצות של 15, ולא חיכינו הרבה. כשנכנסתי והתיישבתי המפקדת שלי הוסיפה לי כדור על זה שהייתי בסדר כל השבוע. לבסוף המ”מ נתנה את הפקודה לשים אוזניות ולא שמענו כלום. לאחר מכן היתה הפקודה “מחסות תפוס” (להישכב על הבטן ולהחזיק את הנשק), “מחסנית הכנס” (לא קשה לנחש), “נשק דרוך” (כמובן שהיו אנשים שלא הקשיבו בשיעורים, דרכו פעמיים והפסידו כדור), “נצרה לבודדת העבר” (מתקרבים לרגע האמת) ו”בזמנכם הפנוי, אש…” (המילה “אש” דועכת לאט ובחוסר התלהבות). אחרי כמה שניות האוויר התמלא ברעש וריח של אבק שריפה. בתום כמה דקות נצרנו את הנשק (M-16 ארוך), הורדנו אוזניות ורצנו לקחת את דף המטרות שלנו. אני פגעתי פעמיים בדף במקומות אקראיים לגמרי. צלף אני כנראה לא אהיה.

לסיום היום היה לנו טקס הצטיינות שבו כמה אנשים קיבלו פרס “חניך מצטיין” בכל מיני תחומים, ולאחר מכן שיחה אחרונה עם המפקדים. המפקדת שלנו הזדהתה בשם שלה, סיפרה לנו שעוד חודשיים היא בת 19 (ובקיצור – מבוגרת מאיתנו בשנתיים) ואמרה שהיא התאפקה לא לצחוק מכל הבדיחות שסיפרו אצלינו במהלך חמשת הימים. היה מאוד נחמד, ואפילו הסמל הסכים להצטלם עם אנשים (ולא התרגז ששרו לו “אז בוא אלי סמל נחמד”). אחרי זה יצאנו עם ולדימיר לכיוון בית הספר, ומשם הביתה.

זהו זה. זה כל הגדנ”ע. כמובן שהיו עוד כל מיני דברים, אבל אלו הדברים העיקריים. היה כיף בסוף, ולמדתי שגם בצבא אפשר לאכול, גם אם זה כולל שמונה עשרה טון לחם ביום.

חופשיים.

שלכם,

nadavs