שבירה היסטורית

סוף השבוע סוף סוף הגיע. שבוע לא קל זה היה. מצד אחד לא קרה כלום, ומצד שני לא קרה שום דבר. זה המון דברים, ולא קל להתמודד איתם. סתם, סתם. זה היה שבוע לא רע בכלל. הוא היה יכול גם להיגמר כשבוע טוב ללא המבחן בהיסטוריה שקיבלנו היום, אבל דרכי התמודדות עם המפגע הזה כבר יש.

אז הנה מה שקרה היום בבית הספר, המקום היחיד שהייתי בו קרו בו יותר משני דברים.

את היום התחלנו עם שעתיים מתמטיקה שכללו שיעמום שגדל בטור הנדסי. אם יש אות באנגלית שאני ממש לא אוהב לכתוב, זו האות קיו קטנה (לא יודע למה, היא ממש מציקה לי), ולצערי הרב כשהמציאו את האנגלית החליטו שהמילה quotient תהיה המילה למנת חילוק. בגלל ההחלטה הזאת אני צריך לכתוב הרבה פעמים q בשיעור מתמטיקה (אחרי הכל, סדרות הנדסיות לא כוללות רק איבר אחד). אבל לפחות מצאתי דרך לחסוך בדפי מתמטיקה: שימוש חוזר. על דפי המתמטיקה האחרונים שלי ניתן למצוא בערך חמישה או שישה תרגילים לעמוד, אבל צריך לחפש ממש טוב. לא התברכתי בכתב כ”כ מסודר ולכן די קשה להבדיל בין התרגילים. לא נורא, העיקר הוא לפתור אותם, לא לראות אותם אח”כ.

אחרי השעתיים האלה הגיעה שיעור היסטוריה שמבחינתי הפך להיסטוריה. המורה התחילה עם חלוקת המבחנים והציבה תנאי (שכמובן הופר אחרי חמש דקות) שלא נדבר כל השיעור. חלק נכשלו, חלק קיבלו שבעים ומשהו, חלק שמונים ומשהו, חלק תשעים ומשהו ואפילו ציון מאה אחד (לפחות אחד). מה שאני קיבלתי זה קריזה. למה אני, שמקשיב בשיעור ומנסה להבין על מה המורה מקשקשת אבל לא מוריד סיכומים מאתר בית הספר כי אני חושב שהשיעור מספיק מקבל 88 ואילו מישהו שהקשיב רק בשיעור היסטוריה הראשון שנה שעברה וקרא את הסיכומים יום לפני המבחן קיבל 95 (ועוד ניחש דברים)? חלק מהאנשים בטח יגידו “אה, הוא בטח עצבני בגלל הציון”, אבל זה לא נכון. מה שעיצבן אותי היו ההערות. רובן ככולן עסקו בסיכומים מהאתר (“עקוב אחרי המבנה שלהם”). אני הגעתי להחלטה: לשיעורי היסטוריה אני לא נכנס יותר. ממילא אני הולך לנוח שם, אז כבר עדיף לנוח בחוץ בשקט ולא בכיתה ברעש. בחוץ יש כמה ספסלים עם צל, מקום מושלם לעשות בו כל דבר שלא קשור להיסטוריה. בסוף השנה אני אוציא את כל הסיכומים, אקרא אותם כמה ימים לפני הבגרות ואגש לבגרות. זהו, נשבר לי מהמקצוע הזה. אולי במשרד החינוך לא הפנימו את זה, אבל גם לתלמידי בית ספר יש מוח, ורובם רוצים להשתמש בו ולא להרוג אותו. אני לא יודע איך, אבל חייבים לשנות את שיטת הלימוד בהיסטוריה. במשחקי זיכרון שיחקנו בכיתה א’. אני חושב שהגיע הזמן להתקדם.

לאחר השיעור היסטוריה הנוראי הגיע שיעור תנ”ך, שתאמינו או לא, עדיף בהרבה על שיעור היסטוריה. אמנם יש בו הרבה זיכרון בעל פה, אבל יש גם חשיבה. לדוגמה, במבחן הצלחתי לקבל את כל הנקודות על שאלה שלא למדתי על החומר שהיא שואלת עליו. קראתי בספר, קישרתי בין הדברים ועניתי. נכון שזה לא רק חשיבה, אבל גם במתמטיקה צריך גם לזכור כמה דברים בעל פה.

ולסיום, הגיע שיעור חינוך עם מטרתו הלא ברורה. ראינו סרט קצר על יצחק רבין ואז המורה דיברה עם עוד כמה תלמידים על קונפליקטים בזמן שהשאר ישנו או בהו בקיר בנסיון להבין מה לעזאזל אנחנו עושים שם. לבסוף הסתיים השיעור המוזר הזה ויצאנו הביתה אל סוף השבוע.

זהו זה להיום. כל מה שנשאר הוא לברר איך אני יכול להשתחרר מהמקצוע הנורא, ואם אני לא אצליח להשיג את זה, אני אנקוט בשיטה אחרת. לפני כל מבחן אני אוציא את הסיכומים מהאתר ובמבחן אני אשדך אותם לטופס הבחינה וארשום לה “ממילא רצית שנכתוב את זה, אז הנה, חסכתי לשנינו עבודה”. יש גבול לטמטום (חשבתי שאני בישראל, למה אני מרגיש שוב כמו בארה”ב? התמונה שבחרתי לבלוג הזה כ”כ מתאימה…).

חישבו קדימה, לא אחורה.
יום טוב.

שלכם,

nadavs