ערב טוב לכולם (בוקר טוב לישראלים)!
דבר ראשון, תנו לי להתחיל עם הארה והרגעה לכל מי ששאל על חזרתי לארץ: כן, אני יודע מה קורה בארץ, אני יודע שיש מטורפים בעולם. יש לי משפחה בצפון והם מתקשרים כל יום להודיע מה קורה אצלם ולדווח על האזעקה שמעירה אותם בבוקר. ולמרות כל הבלאגן הזה, אני חוזר לארץ. אנחנו לא יכולים להישאר כאן. דבר ראשון, כל הדברים שלנו נמצאים עכשיו על אניה ששטה לאיטה לכיוון הארץ. דבר שני, האמריקאים הם דפוקים. הם נהיו קצת יותר מדי פרנואידים מאז אותו אחד-עשרה בספטמבר לפני חמש שנים, וכתוצאה די ישירה מכך אנחנו חוזרים לארץ עכשיו (למרות שאנחנו חוקיים בארה”ב ומשלמים מיסים כמו שצריך). אבל אין מה לדאוג לנו. אנחנו לא גרים באיזור בארץ שמופצץ או שמישהו יחשוב להפציץ. אנחנו די מוגנים שם.
ובמעבר חד לנושא אחר: השקט שחזר אלינו הביתה.
אם קראתם את הפוסט הקודם, אתם בוודאי זוכרים את סיפורי בני הדודים שלי והלברדורית שמסתובבת לנו בין הרגליים וגונבת אוכל מהשיש. מסתבר שזה היה רק מופע חימום. אמנם הילדים נרגעו, אבל לא ההורים שלהם. יש הרבה סיפורים יפים על זה, אבל יש אחד יפה במיוחד שגם קשור אלי.
לקראת סיום השהות שלהם פה, הדודים שלי רצו לנסוע ללאס וגאס שדוד שלי מאוד אוהב. בשביל זה צריך כמובן אוטו, כי אי אפשר לקחת לאבא שלי את האוטו כל הזמן. הוחלט שהם ישכרו אוטו מחברה כלשהי ליד שדה התעופה, אני אסע איתם לשם ואחזיר את האוטו של אבא שלי לבד. ככה אני גם מרוויח נסיון על הפריוואי וגם נסיעה ארוכה. הגענו לשם, דוד שלי יצא מהאוטו עם המסמכים הדרושים, חזר כדי לבקש את הרשיון של דודה שלי, אבל כאן היתה תקלה קטנה. מכיוון שכרטיס האשראי הבינלאומי שייך לה, הרשיון שמשמש כאמצעי זיהוי לבעל הרכב צריך גם להיות שלה, אבל היא הביאה רק את הרשיון הבינלואמי שפג תוקפו לפני שנתיים. חוץ מזה, הוא לא תקף ללא הרשיון הישראלי והרשיון הישראלי תקף כאן לעשרה ימים ככה שאיתו אפשר לשכור את האוטו. אין רשיון תקף, אין אוטו. חזרנו כולנו באוטו של אבא שלי כשאני יושב בצד, קרוע בין שעשוע לחוסר הבנה מוחלט של מה שהרגע ראיתי. פריוואי לא היה, והאוטו של אבא שלי המשיך לשמש ככלי התחבורה העיקרי שלהם. מיותר לציין שוגאס ירדה מהתוכניות.
ביום רביעי הם עזבו, והשתתק הבית. פתאום אפשר להשאיר את הדלת פתוחה בלילה כי אף אחד לא ידליק את האור פתאום. גם אפשר להשאיר את הדלת של השירותים של החדר פתוחה, כי לא צריך להשאיר את האור שלה דולק כל הלילה. פתאום האוטו הירוק נמצא בבית הרבה זמן. כל זה יימשך כמובן עד שנחזור לארץ, ואז יהיה לנו אוטו בצבע אחר ובחדר שלי לא תהיה דלת לשירותים.
ולסיום, היום אבא שלי ואחותי טסו לפלורידה, ואני התנדבתי להחזיר את האוטו של אבא שלי הביתה ולקחת אותם ביום שהם חוזרים. גם הפעם לא יצא לי לנסוע בפריוואי, כי אם הייתי עושה את זה הייתי חוזר באחת בצהריים במקום בעשר. לעומת זאת נסעתי ברחוב אחר די נחמד שלא היה בו פקק גדול. היה מאוד נחמד, למרות שאם היה פחות עומס ברחוב אחר שנסעתי בו היה קצת יותר נחמד. וכן, האוטו כאן ללא שימוש במשך ארבעה ימים, מה שנותן את האות לגל שליחויות מטורף לכל סופר באיזור. מחר – חמוצים, חומוס ועיתון.
יום טוב ושקט.
שלכם,
nadavs