היה טסט

ערב טוב לכולם (בוקר טוב לישראלים)!
אם הסתכלתם בסמיילי בצד שמאל, בוודאי שמתם לב אם עברתי את הטסט או לא. אם לא הסתכלתם, עברתי. מהרגע שהביטוח עלי ישולם אני אוכל להסתובב בכבישי קליפורניה לבד. עוד שבועיים בערך יגיע כרטיס הפלטיק עם התמונה שעד עכשיו ראיתי רק בשחור לבן (ואני לא בטוח שאני רוצה להסתכל עליה בצבע). בינתיים יש נייר קטן שכתוב עליו “רשיון נהיגה זמני”.

כשחזרתי היום משיעור אנגלית חיכתה לי בבית ארוחת צהריים, כי כדאי לאכול משהו. אחרי האוכל יצאנו, אני ואבא שלי, לכיוון משרד הרישוי (ידוע כאן כ-DMV). הוא לא נתן לי שום כיוון. ידעתי להגיע לשם לבד. בפעם הראשונה מאז שהיינו שם לא נכנסנו ישר למשרד הרישוי, אלא המשכנו למסלול המשוער של הטסט. התברר שאבא שלי יכול להיות טסטר לא רע. הוא הצליח לנבא כמעט במאה אחוז את המסלול. אחרי שחזרנו לשם הלכנו לעמוד בתור. נתנו מסמכים, קיבלנו מסמכים ונסענו למסלול מאחורי משרד הרישוי. בזמן הזה אבא שלי בדק שפנסי האיתות עובדים, כי הוא ראה שלאחרים היו קצת בעיות עם זה. אחרי די הרבה זמן, הגיע הטסטר שלי. אפרו-אמריקאי חביב בשם ברייס ש”יבחן את יכולתי לנהוג בסיטואציות שונות”, לפי דבריו. לפני שבכלל התנעתי את האוטו הוא רצה לראות הרבה דברים. איתותים, מנורות חירום, בלם יד (שפה נקרא בלם חנייה), הפשרה של השמשה האחורית, אורות ברקסים, מגבים וסימוני ידיים (שלא נראה לי שיש מישהו שלא יכול לדקלם אותם בע”פ). אחרי זה התנעתי, שמתי על דרייב ויצאנו (ימינה, כמובן) אל רחוב קולורדו הדי סואן. משם זה התקדם בערך מה שעשיתי עם אבא שלי. בפניה ימינה השניה היה לי ירוק, אבל אנשים חצו את הכביש. בינהם היתה גם אישה אחת, די מבוגרת, שהלכה די לאט, לכיוון שלי. חיכיתי. וחיכיתי עוד. ועוד, ועוד ועוד. הרמזור כמובן לא חיכה לי והתחלף לאדום. קצת אחרי שהוא התחלף התנועה משמאל הפסיקה ויכולתי לעבור. אחרת אני חושב שהייתי מחכה שם הרבה מאוד זמן.

מכיוון שבפנייה ימינה חייבים לפנות לנתיב הימני, הוא מתישהו אמר לי לעבור שמאלה ולפנות ברמזור. הוא כמובן לא לקח אותי לרמזור עם חץ, שהוא לא קשה במיוחד, אלא לרמזור רגיל שבו צריך לעמוד באמצע הצומת ולחכות שיהיה פנוי מקדימה. כמובן שלא היה פנוי. רבע לשלוש בצהריים. נאלצתי בסוף לעבור כשהרמזור כבר איים להפוך לאדום, וצריך להיזהר לפני שעוברים, כי פה יש לאנשים חיבה מיוחדת לעבור באדום. הטסטר לא וויתר גם על חלק חשוב אחר: חנייה. לא משהו מסובך, פשוט כניסה ימינה והתיישרות. אחר כך כמובן רוורס בקו ישר (אח”כ ראיתי בדף שלו שצריך לנסוע אחורה שלוש פעמים את אורך המכונית). כשזה נגמר הוא סימן לי לצאת החוצה ולהמשיך. כמו שציפיתי, הוא לקח אותי לרחוב עם נתיב מיוחד לאופניים, שם צריך להיזהר במיוחד כשפונים ימינה. היו שם גם עצורים לכל הכיוונים, מה שנתן לו לראות אם אני יודע מתי תורי לעבור.

לבסוף, ממש לפני שסיימנו, הוא לקח אותי לרחוב אולימפיק, שם יש קטע שמותר לנסוע 45 מייל לשעה. הוא רצה לראות אם אני משתלב טוב בתנועה ולא מעכב אחרים. לארבעים וחמש לא הגעתי בגלל הרמזורים וטורי המכוניות מאחוריהם, אבל הגעתי לארבעים, וזה בהחלט הראה לו שאני יודע לקרוא את השלטים וגם לא לעכב אחרים. אחרי זה עוד כמה פניות וחזרה למשרד הרישוי. שם כנראה גם היה מבחן קטן, על איך אני מתנהג בחנייה. אחרי שכיביתי את האוטו (טעות של הטסטר, היה חום אימים) הוא הראה לי דף עם כל הדברים שהייתי צריך לעשות. התברר שהיו לי שש טעויות. פעמיים עברתי את קו העצירה וארבע פעמים לא הסתכלתי מספיק לצדדים בשביל האופניים (כשנסעתי ישר, לא בפנייה, לפי מה שהוא אמר). לפי הדף, שקיבלתי בסוף, מותר לבצע חמש עשרה טעויות בקטגורייה של נהיגה רגילה. שתי הקטגוריות האחרות הן שימוש בכל הדברים באוטו (אורות, מגבים, מפשירים וכו’) וטעויות קריטיות (התערבות של הטסטר, פגיעה במשהו או מישהו, עצירה לא מוחלטת ודברים כאלה). עכשיו אני יודע על מה לעבוד.

זהו זה. עכשיו יש לי רשיון שתקף עד השלושים ביולי, אבל עד אז הפלסטיק אמור להגיע. עכשיו רק צריך לברר כמה הביטוח רוצה עלי. זה בטח הרבה.

והמשפט האמריקאי (יותר נכון אפרו-אמריקאי): “My friend”. ככה הוא קרא לי כמה פעמים. טוב, נו. נדב זה שם מאוד מסובך.

יום טוב.

שלכם,

nadavs