Jingle All the Way

ערב טוב לכולם (בוקר טוב לישראלים)!

סוף שבוע סוער עבר על ארצות הברית של אמריקה (זה מדינות הברית, לא ארצות הברית). חג ההודיה הגיע והלך, ואיתו באו מכירות החיסול האימתניות של אחרי החג. מליוני אמריקאים חיכו בפתחי חנויות לרגע המיוחל, חמש או שש בבוקר, בו יפתחו החנויות והם ישעטו פנימה כעדר ויקנו דברים במחירים נמוכים במיוחד. הממצאים: כמה אנשים הובהלו לבתי חולים עקב רמיסה, כמה אמריקאים קנו לא פחות משישה דיסקמנים וכל מיני דברים משונים אחרים. כשאנחנו רצינו לקנות מטריה מסכנה באותו יום היינו צריכים לחכות לא פחות מדקה לאישור כרטיס האשראי. תופעת העדר בגדול.

ולמרות כל העדרים של חסרי המוח, החג והפחד מפקקים ענקיים בדרך, יצאנו לכיוון מונטריי במטרה לעשות כמה דברים. למרבה הצער, הצלחנו לעשות מעט מאוד מהם. העיקר ההנאה, והיא אכן הרבתה להופיע בטיול הזה.

בנסיעה לשם ארזנו חפצינו, נכנסנו למכונית והכנו את עצמינו לנסיעה מפרכת של כמה שעות. מכיוון שדי קשה לנהוג כ”כ הרבה זמן (וזה עוד במהירות שהספידומטר מפחד לדבר על זה עם המחוגים מסביבו), עצרנו בעיירה דנית בשם סולבייג’ (או משהו כזה, אני לא מומחה לשפות סקנדינביות). בעיירה היה כביש ראשי אחד גדול עם שתי מכוניות, וכביש צדדי עם אוטובוס (שנמשך ע”י סוסים). מכל המקום יצא משהו אחד טוב (כי הכל היה סגור): שוקולד. קנינו שם בלוק שוקולד שהספיק לשלושה ימים (לצערינו הרשע נעלם לפני היום השמיני). השוקולד הזה לא נמס בטמפרטורת החדר, ככה שלא היינו חייבים להקפיא אותו ולשבור את השיניים אח”כ. זה היה בין השוקולדים הטובים ביותר שטעמתי בחיים שלי. בהמשך עצרנו גם לאכול ולתדלק. מכל תחנות הדלק באיזור, נפלנו על התחנה המקולקלת באיזור. בעשר דקות היא מילאה בערך שני ליטר. אחרי שהתעצבנו יצאנו מהתחנה, וזאת כשאנחנו משלמים דולר תשעים ותשע. כמובן שאחרי התחנה הזאת מצאנו תחנה שמילאה תוך חמש דקות את כל המיכל. מזל תמיד היה בצד שלנו. לבסוף הגענו למלון, השתקענו וגילינו שיש בו עובד אחד, ההודי מהקבלה. הוא עובד הקבלה, הטכנאי, איש האינטרנט והטבח במקום הזה. אני לא אתפלא אם הוא גם איש הנקיון.

ביום למחרת הגיע הגשם, אויבו המושבע של כל טיול. בגלל הגשם, הלכנו, כמו עוד מאות אנשים, לאקווריום של מונטריי. מכיוון שדרום קליפורניה נבנה על בסיס של “עשרה ימי גשם בשנה”. בגלל החשיבה המוגבלת של תושבי היבשת נוצר תור מחוץ לאקווריום, מה שאילץ המון אנשים לעמוד בחוץ כמו מפגרים בתור ענק, בגשם. לאחר עמידה של עשרים דקות (שבה קנינו את המטריה שהתעכבה בגלל כרטיסי האשראי), הצלחנו להכנס ולקנות כרטיסים. האקווריום עצמו היה מקום נחמד מאוד, אבל די מאכזב. רק בסוף היו כמה דברים נחמדים, אבל את כל השאר ראיתי כבר שמונים פעמים, בשמונים גירסאות שונות. לאחר מכן הלכנו לאכול, ובערב ראינו שם את ההוויה של חג המולד. סככה קטנה ומתחתיה עומדים שבעה מפגרים עם ספרים פתוחים (כי הם לא יודעים את המילים), מתחילים לשיר שירי קריסמס, ובינהם: We Wish You a Merry Chirstmas (ואני מאחל לכם שתשתקו כבר), Jingle Bells (צלצולים בשכל) ועוד כמה שירים שלא זיהיתי. כיאה לעיר בגודל של כפר קטן באפריקה, הביאו את הטלויזיה המקומית כדי לצלם את האירוע. נסענו מהר למלון כדי לראות את המקום המרתק בטלוויזיה, אבל קדחת הקניות היתה יותר חשובה ולא ראינו את זה.

ביום השלישי רצינו לצאת לראות לוויתנים בים. מזג האוויר לא ממש רצה שנראה, והחליט שצריך לעשות גלים ענקיים. החלטנו בכל מקרה לעשות סיור בנמל, ומי שהשיט אותנו לקח אותנו לים. הסירה קפצה גבוה יותר כל פעם. אחרי חצי שעה הוא היה חביב מספיק כדי להחזיר אותנו ולהוריד את כל האנשים הירקרקים או אדומים על הסיפון. לא נראה לי שמישהו ממש נהנה, ובטח שלא ראינו לוויתנים. לאחר מכן נסענו לפארק כלשהו בשביל לאכול. מכיוון שהיה לחץ כבד מצד האחים שלי לעלות על סירת פדלים, היינו צריכים לעשות גם את זה. אני ישבתי שם חצי שעה והרגתי את שתי הרגליים שלי. סירות פדלים זה קשה.

והיום, חזרנו הביתה. בדרך גם עצרנו באיזו טירה של מישהו שמת לפני חמישים שנה. יש שם 161 חדרים, בריכות מחוממות ועוד כל מיני דברים משונים. כמו כן, לאיש הזה היו מליון אקר במקסיקו (שזה בערך 4 מיליארד מ”ר) בקיצור, איש משועמם. אם היו לי מליון אקר הייתי בונה שם איזו עיירה, או איזו מדינה קטנה. אין ממש מה לעשות עם שטח כ”כ גדול. סתם טמטום.

לאחר הטירה הזאת יצאנו לנסיעה של ארבע שעות רצופות. המחוג של הספידומטר הכיר את המספר 80 והשריר הגדול ביותר שלי הכי בע”פ כל שקע בכיסא. אני כמעט בטוח שיש לי המון פצעי לחץ.

זהו זה. מחר חוזרים לשגרה (נו, שיהיה). עוד שלושה שבועות מתחיל חופש קריסמס בן השלושה שבועות. כמו כן, מכיוון שהאחד בינואר יוצא יום ראשון, החג עבר ליום שני. שנו את לוחות השנה: הראשון בינואר יהפוך לאפס והשני לחודש יהפוך לאחד. ככה לא תהיה בעיה עם הימים.

והמשפט האמריקאי: “Jingle Bells, Jingle Bells, Jingle All the Way”. רק עוד חודש של הסיוט הזה, וזהו. קריסמס מגיע רק פעם בשנה (לחודשיים).

יום טוב.

שלכם,

nadavs