אימון לילי

ערב טוב לכולם (בוקר טוב לישראלים)!

היום יצאתי לאימון קטן בנהיגה עם הרכב של אבא שלי. הוא כמובן שם אותו במקום ישר כדי שאני לא אסתבך יותר מדי עם פניות ורוורסים, והתחלתי לנהוג. גיליתי שיש לי שלוש בעיות עיקריות: פניות, שאני עושה רחב מדי או חותך פינות, להשאר בתוך המסלול עצמו ורוורסים. למרות שהצלחתי לצאת ברוורס מחנייה אחת (יאי!), אני עדיין מעדיף לנסוע קדימה, עם עדיפות לישר בלבד. האימון היה קצר מאוד, והוא היה בלילה, מה שנתן לי את האפשרות לראות מה קורה בנהיגת לילה. הדבר היחיד שעצבן אותי במכונית שלו זה ההילוכים. זה לא נמצא למטה במקום שקל לגשת אליו, אלא תקוע מימין להגה וצריך למשוך אותו כדי להזיז אותו. זה שיגע אותי.

ועכשיו, לבצפר:

בשיעור מחשבים המשכנו את הפרוייקט. המטומטם שלידי כתב את המשחק בצורה כ”כ בסיסית, שאני לא מבין איך הוא מתכוון לקבל קרדיט על זה. לעומת זאת, המורה אמר לי שאני מתאים לרמת ה-AP של מדעי המחשב, והוא ימליץ עלי לזה. לפחות יהיה לי אתגר כלשהו בבצפר הזה. הוא מאוד אהב שהחלפתי את הכפתורים למשהו נורמלי שלא מחייב שמונים תיבות דו שיח.

בשיעור חנ”ג ניצחנו בפריזבי נגד קבוצת המפגרים. הילדים האלה צריכים להיות בכיתה של ילדים עם אייקיו שלילי מאוד, ושם הם יוכלו להעיף פריזבי אחד על השני כמה שהם רוצים.

בשיעור מתמטיקה היה לי הלם: יותר מעשרה אנשים קיבלו מאה במבחן! זה פשוט דבר מדהים. אני עדיין שומר על הממוצע החביב שיש לי בכיתה, וגם סוף סוף הגענו לחומר מעניין שאת חלקו אני לא יודע (לפתוח שלוש משוואות בשלושה נעלמים למדתי בכיתה ז’ בערך, לא בבצפר אמנם, אבל למדתי). עכשיו התחלנו משוואות ריבועיות ומספרים דמיוניים, משהו שיכול להיות הרבה יותר מעניין ממערכות משוואות בשני נעלמים.

בשיעור ביולוגיה ראינו את המבחנים. קיבלתי אותו ציון כמו במתמטיקה. אנשים ששמעו על זה, ועוד שמעו את שם המורה נכנסו להלם. בינתיים שני הישראלים היחידים בכיתה שומרים על מקומם בראש טבלת הציונים. מה לעשות, הישראלים הרבה יותר חכמים מרוב האמריקאים. עם כל התלונות על מערכת החינוך בארץ, האמריקאית הרבה יותר דפוקה.

בשיעור אנגלית קראנו איזה סיפור. את האמת, כל פעם שאני מגיע לחלק הזה העיניים שלי נעצמות. השיעור היה כ”כ משעמם שעצמתי עיניים לכמה שניות בשביל אנרגיה לשניות הבאות. אני לא מסוגל יותר. אני רוצה לצאת משם. חבל שלא ידעתי שזה יהיה כ”כ נורא, אחרת הייתי בורח משם בתחילת השנה.

בשיעור ספרדית שיחקנו לינגו בינגו. כמובן שהמזל האיר לי פנים, והגעתי למצב שאני צריך רק עוד אחד. כמו כן, המזל האיר פנים לעוד אנשים, והם הגיעו למצב שהיה להם ארבעה סימונים בכיוון כלשהו. אכן, בינגו זה לא המשחק בשבילי.

זהו זה להיום.

והנה, הגענו שוב לעשרים ואחד לחודש, מה שאומר שלפני שמונה חודשים נפתח הבלוג הזה. אני זוכר את ההרשמה כאילו זה היה אתמול. הכפתור המדהים של הצטרף מאוד קרץ לי, ולא התאפקתי. מאז אני כותב פוסטים על החיים בארה”ב כתלמיד בתיכון אמריקאי מפורסם, שלפי מה שנודע לי היום, ממש ברגע זה 50% ממנו לא יודעים איפה הם נמצאים, ואלה רק המשתמשים במריחואנה. הסמים לא דילגו גם על השכונות הטובות. בושה, בושה לאמריקה.

והמשפט האמריקאי היום: “Call him… What’s his name? Debbie… Call him”. מישהו בשיעור ביולוגיה רצה לקרוא לי, ואני רציתי לראות אם הוא יזכור את השם שלי. בסוף ריחמתי עליו ועניתי לו על השאלה (כמה קיבלתי). ההמתנה הזאת היתה שווה כל רגע.

יום טוב.

שלכם,

nadavs