מבחן העשור

ערב טוב לכולם (בוקר טוב לישראלים)!
לפני החלק המעניין של הפוסט, אני רוצה לקיים הבטחה שלי מאתמול. על התגובה הזאת הבטחתי שאני אגיד לכולם לא להצביע לה. אז אני מבקש מכם, אל תכנסו לקישור שהמעצבנת הזאת נתנה ובטח שאל תצביעו לה בשום אופן. כעת, כשניקיתי את מצפוני, הגיע הזמן לעבור לדברים הרבה יותר חשובים.
יוסטון, יש לכם בעיה. הוריקן קטן ברוחב 500 ק”מ מתקרב אליכם במהירות עצומה ומאיים להפוך גם אתכם לאטלנטיס. במקרה הזה חללית לא תעזור, ויהיה יותר בטוח לברוח מהמקום כמה שיותר מהר. אבל לפי מה שראיתי בסרט Supersize Me, ראו שם שיוסטון היא בין הערים השמנות ביותר בארה”ב. זו בעיה גדולה, כי לכל מכונית יש גבול למשקל שהיא יכולה לשאת, וחלק מהאמריקאים שוקלים הרבה יותר מספה ממוצעת. מטה מיוחד לטיפול בסופה הוקם באוסטין, בירת טקסס, והוא ייכנס לפעולה ברגע שתיגמר הרוח. עדיין, יש פה משהו מסריח. מעניין מאוד שלבוש לא איכפת מניו אורלינס, אבל איפה שיש לו משהו שאוכל לו הרבה כסף, כמו מרכז הבקרה של נאס”א, הוא לא מוכן להסתכן. אמריקאי, מה יש להגיד.
וכעת: בצפר.
בשיעור מחשבים שוב התעסקנו עם אובייקט Vic. המשימה שלנו הייתה ליצור “ויק” עם אופציות כלשהן שדורשות משפטי if, ואפילו פונקציה בולינאית אחת, והצלחתי לעמוד יפה במשימה. מכיוון שסתם לכתוב תוכנית בלי שידעו מה היא עושה זה מיותר, ולכן גרמתי לויק הזה להגיד משהו כל פעם שהוא עושה משהו, והוספתי גם הומור כדי שיהיה משעשע. המורה התפלא שאני מסיים כל כך מהר, ובירר את הסיבה לזה (אני מתכנת בערך מגיל 11). מחר שוב הולכים למעבדה, כי חלק מהאינטיליגנטים לא סיימו את העבודה. לא נורא, חמישים דקות של אינטרנט. חבל רק שאין לי גישה לבלוג או גישה לכתוב בעברית.
המבחן במתמטיקה אכן היה משהו מיוחד. הוא לא היה קשה, אבל הוא היה מאתגר. היה צריך לחשוב בו ולקרוא טוב טוב, אחרת אפשר לפספס משהו חשוב. בגלל כל הבדיקות שעשיתי כמעט נשבר לי הצוואר, והגשת המבחן היתה הקלה נפלאה. מחר אני אדע כמה קיבלתי במבחן העשור של המורה. אני כבר מחכה לגירסת האינטרנט.
על השיעור אנגלית קשה לי לדבר כי זה עלול לגרום לי להירדם על המקלדת. השיעור היה כל כך משעמם שאני אדרוש הסרה שלו ביום חמישי, כשהוא שעה וחצי. למזל הכיתה, הגיע תלמיד לשעבר של המורה שהוריד לנו 25 דקות של שעמום ושעשע אותנו קצת. עוד ברכה שהביא התלמיד הזה היא הטפת מוסר מצד המורה במשך עשר דקות עם הפנייה רגעית להטפה מדי כמה דקות. המשועממים בכיתה סימנו לו להישאר כמה שהוא יכול, אבל הרשע הזה הלך בסוף. לפחות לא דיברנו על המחזה המשעמם. עוד שיעור של שעמום עבר, עוד מאה חמישים נותרו.
ופינת הנהיגה: היום לא נסעתי למשרד הרישוי. ככל הנראה אני אסע שבוע הבא.
והמשפט האמריקאי להיום: “You are the only class without order”. אם המורה הזאת לא יודעת, זו הדרך היחידה שבה אנחנו נשארים שפויים.
יום טוב.
שלכם,
nadavs