ערב טוב לכולם (בוקר טוב לישראלים)!
קשה אמנם להאמין, אבל ארה”ב היא ארץ גזענית! זה פשוט לא יאומן. חשבתי שהעבדות בוטלה, החוקים שוויוניים ותושבי לוס אנג’לס ראויים לעזרה בדיוק כמו תושבי ניו אורלינס. טעיתי. הגזענות בארה”ב חיה ונושמת כאילו לא יהיה למי להתאכזר מחר. אם חס וחלילה יהיה הוריקן בלוס אנגל’ס (מה שייגרום ללפחות מאה אלף הרוגים) הצבא יגיע לשם באותו יום, המשמר הלאומי יצנח ממטוסים וכל התקשורת העולמית תעמוד בעיר כדי לתעד. כנ”ל לגבי ניו יורק. לגבי ניו אורלינס זה לא בדיוק נכון (כנראה בגלל האורלינס). הצבא נסע לשם במכוניות (מה שלקח כמה ימים), למשמר הלאומי לקח טיפה זמן להגיע לשם (כי זה בדרום) וההערכות היו שימותו מעט אנשים אם בכלל (עשרת אלפים זה מעט בארה”ב).
ממשלת ארה”ב ניהלה את הטיפול בהוריקן קתרינה בצורה הכי נוראה שאפשר, וכולנו יודעים למה. בוש לבן, ניו אורלינס זו עיר של שחורים. תחשבו קצת ותגיעו לאותה מסקנה שאני הגעתי. האמריקאים גזענים וטפשים.
כמו אתמול, גם היום לא נשארתי לבהות במסך בבית. יצאנו עם חברינו הישראלים אל עבר ההרים למסלול שנקרא “הדרך המתפתלת”. כשהגענו למקום ראינו בערך מאתיים שלטי “שטח פרטי” ו”אסור לחנות”. האמריקאים האלה שומרים כ”כ בקנאות על הרכוש שלהם שזה מדהים.
בתחילת הדרך ראינו בעיקר בתים ענקיים של אנשים מפגרים ועשירים, וכאשר אבדה כל תקווה שנגיע לאנשהו בשמש הופיע זוג אנשים ואמר לנו לאן ללכת. האיש גם אמר שלא נטעה בפנייה בערך שלושים מטר (הוא אמר מטרים!) משם, אחרת נעשה סיבוב ענק. התחלנו את המסלול וגילינו שזה לא שלושים מטר, אלא בערך מאה. גם כשהם מנסים את השיטה המטרית הם לא מבינים בה כלום. שישארו עם המידות האנגליות שלהם ושיעזבו אותי במנוחה כבר.
כאשר התחלנו ללכת היינו כולנו עייפים ולקראת סוף הדרך (שם חיכו לנו ז’ניה ועובד) פגשנו אמריקאי שסיפר לנו שזה בערך 11 דקות הליכה משם. לא עשר, לא חמש עשרה, אחת עשרה. כאשר המשכנו ללכת גילינו שגם זמנים הם מודדים בדרך אחרת, כי זה היה בערך עשרים דקות. אל תאמינו לאמריקאים, זה לא שווה את זה.
לאחר שהגענו והתרווחנו היינו צריכים לחזור. הדרך חזרה משום מה ארכה כרבע שעה, פי חמש יותר מהר מההליכה שלנו לשם. הלכנו לחוף הים ואכלנו בשעה טובה ארוחת צהריים. אה כן, היה קפוא שם.
למי שלא יודע, האוקיינוס השקט קפוא. אולי 15 מעלות ואולי פחות. כל מיני זרמים מאלסקה מקררים את גוף המים הענק הזה עד כדי כך שקר להסתכל על המים. היו גלים גבוהים, היו דולפינים וככל הנראה גם כלב ים. בכל מקרה היה כיף ואפילו לא נשרפתי. איזה הישג מרשים.
מחר לייבור דיי, האחד במאי של האמריקאים. בשל אירוע מרגש זה אין מחר בצפר אבל יש שיעורים. ביום שלישי יש עוד בוחן בספרדית, צריך להגיש את השיעורי בית הקשים על השיטה המטרית ומדלגים על יום שני, היום השנוא ביותר על האמריקאים.
וידיעה שבוררה זה עתה: את זה שאני ככל הנראה נוסע למג’יק מאונטיין באוקטובר כבר סיפרתי, אבל היום התברר שראש השנה יוצא ביום שלישי ורביעי, מה שייתן לי חופש גם ביום שני לפני וביום הזה אני אסע. בלי יהודים, בלי אמריקאים, שנה טובה.
והמשפט האמריקאי היום הוא ללא ספק: “Eleven minutes”. לא צריך הסבר.
יום טוב.
שלכם,
nadavs