שנה בארה”ב

ערב טוב לכולם (בוקר טוב לישראלים)!


שנה שלמה. לא להאמין. כבר שנה שלמה אני בלוס אנג’לס, קליפורניה, ארה”ב. ארץ המפגרים, מדינת הזהב ועיר הפקקים. הכל התחיל אי שם במרץ 2004…


יום אחד במרץ 2004 (לפני יום ההולדת שלי) ישבנו לארוחת צהריים כולנו חוץ מאבא שלי. פתאום הטלפון מצלצל, אמא שלי עונה ואבא שלי בצד השני של הקו: “אנחנו טסים לארה”ב” הוא מודיע לה. היא בהתרגשות רבה מודיעה את העניין לנו. אנחנו מיד מתחילים לעלות תהיות: מה עם החתולים? מה עם הבית? מה עם הכבלים, החשמל והמים? איך נודיע למשפחה? איך נודיע לחברים? ועוד הרבה הרבה כאלה.


את רוב העניינים חשבנו מיד איך לסדר. חלק מהעניינים, כמו ויזה, לא סודרו. ישראלי שרוצה להכנס לארה”ב חייב ויזה, על אחת כמה וכמה אם הוא רוצה לגור שם כמה שנים. לכן נסענו אני והורי לשגרירות ארה”ב בתל אביב. התור היה מופתי ומלא אנשים עם אוזניות. מפחיד. חיכינו בתור הנחמד הזה לא פחות משלוש שעות, כשלבסוף עשינו טביעות אצבעות וכמה בדיקות דרכונים. עמדנו שלוש שעות בשביל חמש דקות. ברוכים הבאים לארצות הברית.


הבעיה הבאה היתה החתולים. בעל הבית לא הרשה לנו להכניס שום חיית מחמד לבית. לבסוף הצלחנו לגרום לו להסכים להביא חתול אחד. ההחלטה היתה מיידית על החתול הזקן שלנו, זה שחוגג החודש 19. היינו צריכים להוציא לו דרכון חיות וכל מיני אישורים של משרד החקלאות. השגנו גם את זה.


וכך הגיע היום הגדול. ה-19 באוגוסט. הבעיה – ויזות אין. כשנסענו לשירות טרום טיסה (אחרי הכל, 10 מזוודות) חיכינו בצד הדרך חצי שעה ע”מ שאיזה נהג מונית יביא לנו את הויזות מסוכן הנסיעות. למי שלא הבין את הטמטום שהיה פה – קיבלנו את הויזות 12 שעות לפני הטיסה. הטרום טיסה הלך בסדר וחזרנו למקום שבו התגוררנו, ההורים של ההורים שלי.


בשעה תשע וחצי הגיע זמן הפרידות. כולם בכו והתרגשו. כולם אמרו שלום. שמנו את החתול בכלוב ונסענו לשדה התעופה. בשדה ישר עלינו למעלה מכיוון שעשינו את הטרום טיסה וחיכינו למעלה בדיוטי פרי. האכלנו את החתול כל הזמן. אחרי הכל, להטיס חתול בן 18 זה סיכון רציני. העלייה למטוס התחילה ונכנסנו. השפתיים שלי כבר התחילו להתאבד.


הטיסה עצמה היתה בסדר. הנחיתות לא. הנחיתה בטורונטו היתה על צד אחד, הגלגלים האחרים לא נגעו בקרקע. מרוב נדנודים חפצים נפלו מהתאים העליונים. זה היה מפחיד. הנחיתה בלוס אנג’לס היתה קצת יותר טובה, אבל עדיין מקבלת ממני 4 מתוך 10. אני עצמתי עיניים. לא יכולתי להסתכל החוצה. ואז התחיל תהליך הכניסה לארה”ב. תמונות, תחקירים וטביעות אצבעות. זה מה שצריך לעשות ישראלי שבא לארה”ב. המזוודות הגיעו מהר, החתול עבר את הכניסה בשלום ואפילו את הכלב של המכס שאילו היה יכול לדבר, היה אומר למוכסת שיש שם אוכל של חתולים. מזל שכלבים לא מדברים.


וכך, בהלם מוחלט, הגענו לבית שאנחנו גרים בו עכשיו. זו דירה שכורה די גדולה עם מרפסת גדולה. די נחמד. רק לפרוק את כל הארגזים לקח לנו שבועיים-שלושה. להיפטר מהם בכלל היה סיפור אחר. זה לא שייך פה. נשמור את זה לפעם אחרת.


בסך הכל אני חושב שהתרגלתי די מהר. הבצפר גם הכניס אותי לאילוץ לימוד אנגלית מהיר.


ובאשר למה שקרה באמצע השנה, לא קרה כלום. מה שקרה מפברואר אתם די יודעים (אם תסתכלו בארכיון). מה שקרה לפני זה היה מעניין כמו הבחירות בברזיל (ולמען האמת, גם מה שקרה מאז תחילת הכתיבה פה). בקיצור, ארה”ב, שיעמום אחד גדול. לקח לנו שבוע להבין שאין מה לחפש פה, וקצת פחות כדי להבין שהאנשים טפשים. עדיף להיות בארץ. שם העיתונים לא מכינים כתבות שבוע מראש.


ובברכת שנה מוצלחת לא פחות,


שלכם,


nadavs

לא רואים את האתר/התגובות כמו שצריך בסלולר? נסו את הלינק הזה

התגובות של 2 לשנה בארה”ב
  • בעל הבלוג
    21/08/2005 ב10:29

    איזה פוסט פצצתי, יש לך את זה…
    אני מבין שנהנת בביקור בארץ, אני שוקל את העניין לגבי
    תהנה

    הגב
    • nadavs
      21/08/2005 ב19:27

      אתה בניו יורק, אתה לא צריך לטוס 18 שעות. תהנה.
      nadavs

      הגב

השאר תגובה

האימייל לא יוצג באתר.

אתר זה עושה שימוש באקיזמט למניעת הודעות זבל. לחצו כאן כדי ללמוד איך נתוני התגובה שלכם מעובדים.