ארץ הקודש

בוקר טוב לכולם (לילה טוב לאמריקאים)!

זהו זה חברים. אני בארץ הקודש. למרות שאני פה כבר כמעט שבוע, רק עכשיו הצלחתי למצוא מחשב וזמן (אני אצל סבא וסבתא שלי). בגלל שלא קרו הרבה דברים מעניינים, הפוסט יתרכז בעיקר בטיסה ובשדה התעופה המדהים של ישראל. אולי נמצא גם משהו לכתוב על מה שקרה השבוע. איזה כיף לראות את השעון של ישרא-בלוג מראה את השעה שבמחשב. סוף סוף.

ביום חמישי, ה-14/7, הגעתי לשדה התעופה הבינ”ל של לוס אנג’לס, LAX. העברנו את המזוודות, עשינו מליארד בדיקות בטחוניות והגענו לשער 106, שבאופן מוזר היה גם מספר הטיסה (ולא 105 כפי שאמרו לי, אררר). בשעה 11:40 התחילה העלייה למטוס. כיאה לחברת אל-על, היה צורך לעשות בלאגן. הם הוציאו את כולם מאיזור הישיבה ושמו אותנו בתור. אנחנו הלכנו לשבת קצת בצד, כי בסוף כולם עולים ולהתייבש חצי שעה במטוס זה לא התחביב שלי. עלינו למטוס די בסוף, אבל בכל זאת התייבשנו בו חצי שעה. מעצבן.

הגוף הסדיסט שלי התחיל ישר במתקפה נגד המטוס שנקראת “כאב ראש”. רק ישבתי והוא כבר התחיל. נורא. אחרי חצי שעה, בשעה 12:30 ואפס שניות התחלנו לזוז, אחורה. לא יודע למה, אבל אני לא אוהב מטוסים שזזים אחורה. לאחר גרירה של כמה מאות מטרים הגענו לתור של מסלול ההמראה. בתור היו בערך שישה מטוסים, ואנחנו היינו צריכים לחכות בסבלנות ולראות מטוסים נוחתים וממריאים. היה נחמד ביותר. לבסוף הגיע תורינו, עמדנו על קצה המסלול (שנראה כמו מעבר חצייה), הטייס שם את המנועים על מקסימום והתחלנו לזוז מהר, מאוד. תוך עשרים שניות היינו באוויר. הספקתי גם לראות שלט שאומר שאחרי ההמראה מותר להסתובב רק אחרי קו החוף. זו דרישה די בעייתית. לראות את קו החוף של לוס אנג’לס ממטוס עם כל זיהום האוויר שיש שם זה כמו לראות דרך ענני גשם. ההמראה עברה בשלום, הסתובבנו אחרי קו החוף והתחלנו לטוס לעבר טורונטו, קנדה.

כדי לטוס לטורונטו צריך לעבור ארבע וחצי שעות. טורונטו שהתברכה בהיותה קרובה לצד הצפון מזרחי של ארה”ב, מחייבת את תושבי קליפורניה לטוס את הזמן הארוך ביותר. הטיסה לטורונטו עברה די בסדר. ראיתי ממה מורכבת ארה”ב. חוות. אלפי חוות עגולות מסודרות בתוך ריבועים שווים היו לאורך כל הדרך. לאחר ארבע שעות ראיתי סוף סוף מים. מישיגן. לאחר חציית האגמים הגדולים נדלק שלט החגורות והתחיל מחדש כאב הראש והלחץ באוזניים. הנחיתה לא הייתה משהו, ובגלל זה כנראה הטייס לא קיבל הרבה מחיאות כפיים. מסכן. בטורונטו היינו צריכים לחכות חצי שעה למקום חנייה למטוס. לבסוף חנינו ונכנסו לחדר המתנה.

בחדר המתנה רצנו ישר לשקע חשמל לנסות לתפוס קצת אינטרנט. אינטרנט לא היה. לעומת זאת, היה שם תה נוראי וקפה נוראי עוד יותר (לפי עדויות). לאחר שעה ברחנו משם, התיישבנו במטוס ונסענו למסלול.

ההמראה בטורונטו סימנה את התחלתה של טיסה מתישה של עשר שעות וארבעים דקות. אוי ואבוי. כאב הראש התחיל מיד. לפחות היו כמה סרטים נחמדים.

אי אפשר לפרט הרבה על טיסה כ”כ ארוכה, מכיוון שהיא בכללותה משעממת ואין ממש מה לעשות בה חוץ מלהתענות עם האוזניות הנוראיות של המטוסים והאוכל הדוחה. לאחר הארוחה הראשונה סגרנו חלונות וכולם הלכו לישון. כולם חוץ ממני. יש לי משהו בגוף שמונע ממני שינה במטוסים. זה נורא. אי אפשר ככה. ישנתי שעה בכל הטיסה הארוכה הזאת. שמישהו יעזור לי.

באמצע הטיסה פתחתי את החלון ופתאום ראיתי אור קטן. הזריחה. הדיילים המעצבנים לא נתנו לי לראות את הזריחה כי היה שם מלא אור (אפילו נורה במודם עושה יותר אור). שני הילדים הדוסים התעוררו פתאום ועצבנו את כולם. למזלינו הם נרדמו שוב די מהר. כשעה לאחר הזריחה החליטה מישהי לפתוח את החלון ולהראות לנו מה זה אור יום. כולם התעוורו במקום. בהמשך הטיסה כבר די נמאס לכל הדיילים ממנה. היא היתה מעצבנת.

וכך, לאחר חמישה סרטים, שמונים כוסות תה (הם היו חייבים להיפטר מהכל לקראת הסוף) ושבע עשרה שעות, נחתנו בנתב”ג. הללויה.

נתב”ג היה סיפור בפני עצמו. הנחיתה היתה בשעה רבע לחמש. חוברנו מהר לשרוול, אך הוא לא עזר. היתה מכת חום. התחלנו ללכת וללכת, ולאחר הליכה של רבע שעה הגענו לדרכונים ולמזוודות. למזוודות חיכינו, וחיכינו וחיכינו. כל הטיסות האחרון שהגיעו אחרינו כבר הלכו, ורק אנחנו תקועים שם. לאחר שעה הגיעו סוף סוף המזוודות שלנו והלכנו למכס וליציאה.

באולם מקבלי הפנים חיכו סבתא ודוד שלי. אבא שלי הלך להשכיר רכב, ולאחר שעה יצא משם. דוד שלי לקח את המזוודות ואותי והתחלנו להתקדם לכיוון היציאה. ביציאה חיכינו עוד חצי שעה, כי שישה מסלולים עם שני מחסומים זה לא ממש יעיל. לאחר חצי שעה יצאנו משם. נחיתה ברבע לחמש ויציאה משדה התעופה בשבע וחצי. Welcome to Israel.

לידיעתכם: חוץ מהעברית והערבית, שדה התעופה מאוד דומה לשדה התעופה בלוס אנג’לס. הם השתמשו אפילו באותם צבעים לשלטים בפנים. די מעצבן.

לאחר מכן נסענו אל בית הדוד שלי, אכלנו שם, ומאז אני אצל הסבים והסבתות. מחר אני כנראה נוסע לחברים בשרון. יהיה כיף.

חוץ מזה, סוף סוף יש מתח של 220 וולט, גבהים הם בסנטימטרים, משקלים הם בקילוגרמים והמהירות נמדדת בקמ”ש. חוץ מזה, כידוע, בישראל חוקי התנועה והמסלולים על הכביש הם רק המלצה. מפחיד לנסוע פה אחרי שראיתי איך נוסעים במקום אחר. לא נורא. אין כמו ישראל.

אני אשתדל לעדכן עוד בהמשך החופשה.

יום טוב.

שלכם,

nadavs