חזרתי, וטוב שכך

ערב טוב לכולם (בוקר טוב לישראלים)!

זהו. חזרתי מה”טיול” שהייתי בו. החלק הכי מהנה בו היה כמובן להכנס הביתה ולראות את החתול המסכן שלי (שלא אכל יום שלם בגללינו). הפוסט הזה יכלול כנראה הרבה ירידות ועצבים, ואתם תהיו חייבים לראות את הכל (או ללחוץ על האיקס, בוגדים). אבל לפני הכל, הייתי רוצה להכיר לכם רשימה חדשה (יאי! רשימה חדשה!).

הרשימה החדשה נקראת “מילים שעלולות לגרום לי התפרצות זעם”. ברשימה הזו יכתבו מילים ששמעתי אותן יותר מדי או שהן עצבנו אותי באופן מיוחד מסיבה מסויימת, ואם מישהו יעיז להגיד אותן לידי, אני עלול לצאת משליטה. המילים הראשונות שם הן ג’ט סקי וטריילר (מרביץ למקלדת), ועקב היותן מילים מיוחדות ומעצבנות במיוחד, הן יקראו מעכשיו אופנוע ים וקרוואן.

יצאנו אתמול בשעה עשר בבוקר לכיוון אגם אלסינור. איתנו יצאו עוד מליון אמריקאים, כך שבילינו בכיף שעתיים בכבישים. ראינו את נוט’ס ברי פארם (מיני סיקס פלאגס. מבצע פרו סיקס פלאגס עדיין בתוקף), היינו קרובים לדיסנילנד ואני הייתי קרוב להתפרצות. אני אוהב לישון בבית או במשהו שנראה כמו בית. אוהל לא נחשב.

איך שהגענו לשם הרגשתי שאני רוצה לחזור. היה שם חם, מלא אבק ומים מזוהמים. אמנם זה האגם הטבעי הגדול ביותר באיזור, אבל יש לי תחושה שהדלק שם לא ממש טבעי. התמקמנו, הקמנו אוהל וישבנו בשמש ליהצלות קצת. היה משעמם, משעמם מאוד.

הקמת האוהל היתה חוויה בפני עצמה. אלו שהיו צריכים להביא לנו את האוהל שכחו את המוטות (מאוד חכם), אז לקחנו אוהל מהמשפחה השנייה. שם המוטות היו מסודרים בצבעים חום, ירוק, צהוב וכחול. למי שזה לא מזכיר משהו (מזרק אטרופין!), הצבעים מסמלים אדמה, דשא, שמש ושמיים. כן, אני יודע שהשמיים אמורים לבוא לפני השמש, אבל אם הדוד סאם אומר מי אני שאתווכח.

השינה באוהל בכלל היתה חוויה בלתי נשכחת. חמישה אנשים ישנים באוהל ברוחב מטר שמונים בערך, אין מקום להסתובב, אבנים מלמטה, זיקוקים מלמעלה. כל הלילה היו זיקוקים. ארבע ביולי זה מחר, אמריקאים מפגרים.

נרדמתי ממש טוב רק כשהאוהל התחיל לזהור, או בשפה המקומית שש בבוקר. הגב וצד ימין שלי החליטו לבצע התאבדות קבוצתית, אבל לפחות קיבלתי משהו שהאחרים לא קיבלו – מקלחת. האוהל היה לח יותר מהאגם, והראש שלי שהשתפשף בדפנות שלו קיבל מנת מים הגונה. בשמונה בבוקר, אחרי שעתיים של שינה טובה וכמה שעות של שינה גרועה, קמתי. יש גבול לסבל. חוץ מזה, גם הפעילו גנרטור, כלבים והרבה רעש.

היום השני היה משעמם כמו הראשון. אנשים נסעו באופנועי ים, התלהבו מזה שיש להם קרוואנים ואפילו יצאתי לסיבוב על סירה כלשהי. הדבר הכי מעניין היום (חוץ מלחזור) היתה משטרת האגם שעצרה כל אחד ששט מהר מדי במקום הלא נכון, שט נגד הכיוון או סתם עשה משהו לא בסדר. אפילו לשייט באגם יש להם חוקים אלה.

היום וחצי האלה סיפקו לי הצצה מעניינת לחייה של משפחה אמריקאית. דבר ראשון, כולם לבנים יותר מהקרוואן שלהם. דבר שני, כולם צריכים חזיות, כולם. הבנים לא לובשים כאלה בגלל שהם בנים, והנשים לא צריכות ממילא. הן שמנות גם ככה. כולם היו שמנים.

ההוכחה הסופית של בעית השומן שלהם הגיעה לפני שעזבנו. ראש המשפחה, שהבטיח שהוא יכין להם עוף, אכן הביא עוף. לא סתם עוף, אלא עוף שלם שנראה בגודל של יען. כל העוף הענק הזה הוכנס לטון שמן. בואו נעשה עכשיו חשבון קטן. בשמן יש תשע קלוריות לגרם. העוף הזה נראה כאילו הוא מסוגל לספוג קילו שמן. זה כבר 9000 קלוריות לכל העוף. בהנחה שהם מחלקים את זה בין תשע הנפשות במשפחה, כל אחד מתשעת הדובים מקבל אלף קלוריות רק מהשמן, בלי הקלוריות מהעוף. אני מפחד.

כאן הסתיימה החוויה שלי באגם אלסינור. כמה פרטים צונזרו מחשש לפגיעה בשמם הטוב של כמה אנשים (ועמים, למרות שלחלק מהם אין כזה שם טוב).

מחר הרביעי ביולי. האמריקאים יחגגו מחר 229 שנים לחתימה על הצהרת העצמאות שלהם. מחר יהיה פוסט חגיגי עם כל הצרות שהביאה לעולם החתימה הזאת. 229 שנים שהאנשים האלה חופשיים. צריך עכשיו למצוא זיקוקים.

עוד 11 ימים אני ב-LAX. המשפחה שלי כבר סופרת את השניות עד הנחיתה. אני סופר את השניות עד מכת החום. נקווה שיעבור בסדר.

ומחר יהיה משפט אמריקאי. זה חובה ביום כזה.

יום טוב.

שלכם,

nadavs