סיכום שנה

ערב טוב לכולם (בוקר טוב לישראלים)!


לפני סיכום שנת הלימודים, הערה קטנה על טקס הסיום (graduation). לעשות אותו בתשע בבוקר, בשמש הקופחת של קליפורניה ולהשתמש במוזיקה שגורמת לדימום כבד באוזניים זה לא חכם. הטקס היה אמריקאי. נחמד, אבל אמריקאי. הגלימות, הכובעים והמוזיקה המעצבנת כולם היו נוכחים. לפחות לא ישבתי מול השמש, אבל שילמתי על זה בכוויה נחמדה בצוואר. עד לפעם הבאה.


ולטקס סיום השנה שלי:


נתחיל בחלוקת פרס מורה השנה.


במקום התשיעי והשמיני ביחד נמצאים האחים קרטר ווונזי פייסינגר. מוצא שניהם הוא אפריקה הרחוקה (וקרובה לישראל), והם היו מורי לספורט. הם היו די חביבים, אבל לרוץ בשמש עשרים דקות זה לא התחביב הגדול שלי. הם לימדו אותי כדורסל, אימון משקולות ופאדל טניס, ועם כל מה שעברתי שם, זה מגיע להם.


במקום השביעי והשישי נמצאות ג’אניס קיד וקולין לינץ’, המורות לבישול (כן! בישול!) ובריאות. השיעורים של שניהן היו די מעניינים בדרכם שלהם, אבל הדבר היחיד שלמדתי בשניהם הוא שמות של דברים באנגלית. גם אם אני אקח בישול כל הארבע שנים אני עדיין אדע להכין רק פופקורן.


במקום החמישי נמצאת שרה סדג’י. היא לימדה אותי את כיתת EL3 שהיתה מאוד קלה. חבל רק שקינו, חואנה וקויוטיטו המקסיקנים הרסו את הכל. בלעדיהם, גם מקום שלישי ומכובד היה נשקל.


במקום הרביעי פטרישה פייגן. המורה לשחיה. בזכות השיעור הזה למדתי סוף סוף להסתדר עם משקפת רגילה ולמדתי גם לשחות חתירה באופן נורמלי. אני נשאר עם שחיית חזה. חתירה תשאירו למשוטים.


במקום השלישי נמצאת ד”ר רחל רמזי, האישה והאגדה. המורה המטורפת הזאת שלימדה אותי בכיתת EL4 בעיקר שיגעה אותי, גרמה לי ללמוד את כל המאה מילים המיותרות ברשימות, אבל לימדה אותי אנגלית באופן מדהים וגם לימדה אותי שאפשר להרוויח הרבה כסף מלשנוא פרסים.


במקום השני נמצא סטיוארט הורוביץ, המורה להיסטוריה. מה לעשות, בשביל היסטוריה צריך מורה טוב. אין מה לעשות. מהרנסאנס ועד היום, הוא הראה לי שאפשר גם להנות בשיעורי היסטוריה.


ובמקום הראשון, ג’יין וורטמן, המורה למתמטיקה. למרות שלא למדתי הרבה דברים חדשים אצלה, הכיתה שלה הראתה לי את הפנים האמיתיות של האמריקאים. זה היה השיעור שהכי אהבתי, זה היה השיעור הכי מצחיק ותאמינו לי, גם אתם הייתם רוצים מורה כמוה.


תודות נוספות ליאיר כהנקה (החבר הישראלי), נדים סול (הטורקי), סרגיי פרולוב (הרוסי), ג’ולי הונדורה (הצרפתייה) ואלכסנדרה קים (הרוסייה). היו עוד כמה תלמידים אחרים שהיה אפשר לדבר איתם, אבל הם לא חשובים. אלה האנשים שהיה הכי כיף לדבר איתם, למרות שרק אחד מהם ידע עברית. ואם תשימו לב, אף אחד מהם אינו אמריקאי.


ועכשיו, נקודות מפתח במהלך שנת הלימודים (שימו מוזיקת דימום מהאוזניים של סיום תיכון).


כמה ימים לפני תחילת שנת הלימודים בשביעי בספטמבר (הא!) הגעתי לעשות מבחן באנגלית ומתמטיקה כדי לשבץ אותי לכיתה המתאימה. הבוחנת שלי היתה לא אחרת מאשר ד”ר רמזי, המורה והאגדה. התוצאה שלי היתה Early Advanced, אבל אמרו לי שכדאי שאני אתחיל עם Intermediate בשביל להשתלב.


ביום הראשון התחלנו עם דבר מאוד מאוד חשוב לאמריקאים – אזהרות. אם תזהיר אותם, הם לא יעברו על החוקים. עשינו תרגיל לרעידת אדמה וקראנו את ההודעות של בית הספר (דף שאני שומר עד היום). בשיעור הבא, שיעור ספורט, המורה הסביר על הפוליסות של השיעור שלו ועוד שטויות אחרות. בשיעור היסטוריה עשינו פעילות עם תאריכים (הנכים האלה לא יודעים לחשב מינוסים), בשיעור מתמטיקה הצגנו אחד את השני וקלטתי ישר שיש אמריקאים עם חוש הומור ובשיעור האחרון ראיתי מטבח גדול ושוב קראנו כללים של שיעור. משעמם.


הימים עברו, והגיעה עת מבחנים. את הבוחן הראשון באנגלית עברתי עם +A (הוא היה קל נורא), המבחן הראשון בהיסטוריה על הרנסאנס גם עבר בסדר גמור והמבחן הראשון במתמטיקה שממנו חששתי מכל התברר כנושא את הציון 101. כל השאר יצאו עם ציונים עלובים כרגיל, והמפתיע היה שהמבחן הזה היה על נקודות, קווים ומישורים. לא שלא ידעתי את זה, זה פשוט השפה.


הימים חלפו, מבחנים וציונים באו, הכרתי עוד ועוד אנשים והתחלתי לחבב שיעורים מסויימים יותר ופחות. השיעור בישול התברר כלא תמים כשהתברר לי שאני גם צריך לשטוף את הכלים ולנקות את הארונות. השיעור ספורט התגלה כשיעור ריצה יותר מכדורסל, והשיעור היסטוריה הסתמן כמעניין ביותר בניגוד לדעות הקדומות שלי. עדיין אין לי מושג איך הסתדרתי עם האנגלית הזאת. זה מוזר לי מאוד.


לאחר שלושה חודשים בלבד, הגיעה חופשת החורף. שלושה שבועות של חופש (שבהם עשיתי סקי פעם ראשונה וכנראה אחרונה) עברו מהר מדי, ונכנסנו מהר מאוד לינואר ובסופו של דבר גם לפברואר שהביא את מבחני סוף הסימסטר. זו היתה הפעם הראשונה שאני עושה כאלה, אבל מהר מאוד למדתי שהם לא קשים יותר ממה שיש בכיתה. באנגלית היו גם מבחני יציאה כדי לבדוק האם אני מוכן לשלב הבא. יצא לי לא רע בהתחשב ברמה שלי אז. ואז בשביעי לפברואר, הכל השתנה.


השביעי לפברואר יחקק בזכרוני עוד שנים רבות כיום המוזר בחיי. הייתי צריך להתחיל עם רמזי, המורה המשוגעת. שוב עשינו את התרגיל ושוב קראנו את הדף המשעמם. היא צעקה על כל תלמיד שני והשרתה אווירה של קשיחות נוראית.


השיעור החדש היה בריאות, שבשבילו הייתי צריך ללכת לטיול מאוד ארוך בבצפר. לקחה לי כל ההפסקה למצוא את הבניין, וגיליתי את קולין לינץ’, מורה שנראת בת 18. היה די נחמד שם, רק חבל שהיא העבירה אותי מקום. לא נורא, מתרגלים.


בעשרים ואחד לפברואר לחצתי בישרא-בלוג על הצטרף, אבל זה לא קשור לבצפר.


גם הסמסטר הזה עבר לו די בשקט, המבחנים במתמטיקה ובמקצועות האחרים (חוץ מרמזי) המשיכו להיות טובים. רמזי הורידה לי קצת את הממוצע עם ציונים נמוכים מהמצופה, אבל אז התחלתי לצפות להם, כי ידעתי שבלתי אפשרי להשיג ציונים טובים אצלה. ואז הגיע אמצע הסמסטר, ושינה הכל.


באמצע כל סימסטר מתחילים מקצוע ספורט חדש, והמקצוע שאני התחלתי שם נקרא “שחייה”, והוא כולל כניסה ממשית למים מלאי הכלור של בית הספר. מה שפחדתי מכל קרה, והיינו צריכים להכניס את הראש ממש לתוך המים. תוך כמה שיעורים התגברתי על זה והצלחתי להכניס את הראש למים בכיף. עכשיו אני שוחה ממש טוב (רק אם לא מסתכלים).


בסוף הסימסטר התחילו הפיינאלס של רמזי שצצו כפטריות אחרי הגשם. הם היו כל יום. עברתי את כולם בשלום. גם את הפיינאלס של כל שאר המקצועות עברתי בשלום, והג’יפיאיי המצופה שלי הוא 4. וכך ידידי, נגמרה שנת הלימודים שלי.


נתראה בשנת הלימודים הבאה (עם הבצפר, תרגעו).


יום טוב.


שלכם,


nadavs

לא רואים את האתר/התגובות כמו שצריך בסלולר? נסו את הלינק הזה

השאר תגובה

האימייל לא יוצג באתר.

אתר זה עושה שימוש באקיזמט למניעת הודעות זבל. לחצו כאן כדי ללמוד איך נתוני התגובה שלכם מעובדים.