היום האחרון עם המורה הפסיכית

לילה טוב לכולם (בוקר טוב לישראלים)!

זהו זה. נגמר לו עידן. סימסטר שלם של טירוף, עבודה קשה ומחקר על איש שעד עכשיו עושה לנו בעיות. היום הכי ארוך בשנה (שהיה באמת ארוך) הוא היום שבו אני נפרד מהמורה שלי לאנגלית.

היא היתה מטורפת והיפראקטיבית וידעתי את זה מהרגע שפגשתי אותה באוגוסט כדי להיבחן. אני עד היום זוכר איפה ישבתי. מהרגע שנכנסנו לכיתה שלה היא הודיעה בטון חד משמעי שאצלה אין חוכמות. או שאתה עובד קשה, או שאתה עף. חלקינו לקחנו את זה ברצינות והחלק שהיה איתה לקח את זה קצת פחות ברצינות. אני חשבתי לעצמי “C? קטן עלי”. באמת התברר שזה לא כ”כ קשה להשיג C. הבעיה שלהשיג A היה קשה. קשה מאוד.

המבחנים שלה היו קשים (ולא הוגנים!). לא הרבה עברו אותם, אבל זה בעיקר בגלל הציון המינימלי למעבר שאמר 75 או שמדביקים לך F על המצח. חיבור אצלה בכלל היה משימה בלתי אפשרית. משום מה יצאו לי שלושה B בחיבורים שלה.

השיעור התחיל היום קצת מאוחר בגלל מערכת השעות של הפיינאלס. התחלתי להרצות על ההתחלה, גיליתי שהדיבור שלי גרוע ביותר וקיבלתי 78 על ההרצאה, 89 בסה”כ, -A בכיתה. בתעודה ייכתב A, מה שהמורה שלי למתמטיקה הגדירה כמעצבן את אלה עם פלוס ומעודד את אלה עם מינוס. אני מעודד. אחרי היתה עוד מצגת, אבל היא היתה משעממת. למעשה, כל המצגות היו משעממות היום. לאחר המצגת שאחרי היה המישיגן טסט.

המישיגן טסט הזה זה מבחן שבודק את יכולת הריכוז שלנו, לא הרמה שלנו באנגלית. בחלק האחרון של הבנת הנקרא בכלל רציתי לישון. קיבלתי בזה 67, אבל לא איכפת לי. זה לא נחשב בשום מקום.

לאחר המישיגן טסט היו עוד כמה הרצאות משעממות, ואז המורה היתה צריכה להכריז מי עובר ומי נשאר. היא התחילה כמובן עם הבנות, ואז עברה לבנים. החבר הישראלי שלי עבר, הטורקי עבר, וכן, גם אני עברתי. הטורקי כמעט חטף שבץ על המקום. הוא לא האמין.

לאחר סוף השיעור הגיע הזמן לתמונות! בהתחלה כל מי שעבר הצטלם עם המורה (שנמוכה מכל תלמיד בכיתה), ולאחר מכן תמונה קבוצתית. כל אחד כתב את האימייל שלו וגם קיבל חיבוק אישי מהמורה. זהו, עברתי את הכיתה השנייה הכי קשה בבצפר, ואת הקשה ביותר אני אעשה בכיתה י”ב אם בכלל. אני מסודר לשנתיים הבאות.

ויהי בוקר ויהי ערב יום פיינאלס אחד.

ועוד שני דברים שהיו היום: היום הכי ארוך בשנה ויומולדת 4 חודשים לבלוג. היום הכי ארוך בשנה הביא אור יום עד שמונה וחצי בערב, והיומולדת ארבע לבלוג שלי הביא את פוסט 141. איזה יופי. חבר מביא חבר.

המשפט האמריקאי להיום הוא: “I’m very proud of you”. לשמוע את זה מהמורה שלי זה כמו לקבל מחמאה מנשיא המדינה וראש הממשלה ביחד (של ישראל, כמובן. בוש טיפש מדי). נרגעתי. שנתיים קלות מחכות לי. בהצלחה לכל מי שעבר.

יום מעולה!

שלכם,

nadavs