חואן

לילה טוב לכולם (בוקר טוב לישראלים)!

היום עברתי חוויה מפחידה. הייתי במדינת עולם שלישי. חוץ מהעובדה שהייתי באמריקה הלטינית, במדינה שיש בה תמרור ALTO, בעיר שנקראת טיחואנה ושלכולם קוראים שם חואן, זו היתה מדינת עולם שלישי. זה היה נורא. הייתי במקסיקו.

הסיפור מתחיל לפני הרבה זמן, אבל נקצר אותו. היתה היום תחרות ג’ודו (לא שלי, אני וג’ודו לא מסתדרים) דרומית לסאן דייגו. המקום הזה הוא חור בדרום ארה”ב. חוץ מהעובדה שקמתי בשש וחצי בבוקר, היה לא משהו. תחרויות ג’ודו ידועות במאפיות, איטיות נוראית וסחבת איומה. היינו שם ארבע שעות. אולי אפילו חמש. אם הייתם מחפשים שם אמריקאים לבנים, הייתם נכשלים במשימתכם באופן מחפיר. היה שם אולי אחד כזה. דבר נחמד אחד היה שם שירת ההמנון. אני כמובן שרתי את ההמנון האמריקאי בגירסה שלי.

לאחר שהצלחנו לצאת מהתחרות חיפשנו אוכל. נכנסו לסאבווי וגיליתי שהסנדוויצ’ים שלהם מדהימים. כדאי לכם לנסות. יש להם סנדוויץ’ באורך של פוט (30 ס”מ). אני לא הגזמתי ולקחתי את הגירסה הקטנה. היה מאוד מסובך לבחור שם לחם. כמו בארץ נהדרת, גם שם היו בערך מליון סוגי לחם. למזלי אבא שלי הבין בלחמים שלהם והוא בחר בשבילי. יצאנו משם שבעים ומרוצים.

מכיוון שהיינו מוזמנים לחברים לשבועות אמרנו שרק ניסע עד הגבול ונחזור. נסענו לגבול עם מקסיקו וראינו שם שלט חזרה לארה”ב. גילינו שהשלט הזה מחייב נסיעה דרך מקסיקו והוא הטעות הגדולה ביותר שעשינו היום.

לא היינו צריכים דרכון כדי להיכנס. מיד כשנכנסנו חשבנו שאולי נטייל קצת וחנינו. מיד הגיע חואן (לכולם במקסיקו קוראים חואן) והציע לנו שירותי שמירה למכונית. בתור אנשים לא טיפשים (ואבא שלי שמבין בחואנים) ידענו שאם אנחנו אומרים לא, הוא קורא לחבר’ה והלך האוטו. אם היינו אומרים כן, הוא היה קורא לחבר’ה והוא בדיוק “הלך לשתות קפה”. החלטנו להתבצר במכונית ולחזור אחורה. אחרי הכל, היינו צריכים להגיע לחברים שלנו ולא היה לנו הרבה זמן.

עלינו בשלט שאמר לכיוון סאן דייגו (לפחות זה כתוב בספרדית כמו באנגלית) ונכנסנו לשוק. דבר ראשון, כתוב בתמרור עצור ALTO. דבר שני, היינו צריכים לנסוע בערך מאתיים מטר רק כדי להיכנס לתור של היוצאים מהמדינה הנוראית הזאת. התור הזדחל לאיטו, ובין שני טורי המכוניות הלכו המוני חואנים (ולעיתים גם בגילאים חמש או שש) וניסו למכור לנו מכדים מעיסת נייר ועד סוכר בשמן. סירבנו להכל. קונים מאחד, וכולם באים.

לאחר שעתיים של עמידה בתור ראיתי סוף סוף את הדגל עם הפסים ואת המילים המרגיעות “United States Border Inspection Station”. הגענו לסוף הסיוט. אנחנו עפים משם.

בתחנת הבדיקה בוב (או כל שם אמריקאי אחר) התחיל לשאול שאלות. אבא שלי, שלא הבין במדוייק את השאלה, התחיל לענות שהבאנו כל מיני דברים למקסיקו, שהשאלה היתה אם קנינו משהו במקסיקו. היו שם בערך מאתיים אזהרות, שכולן הסתכמו בעובדה שאפשר להכניס סמים לארה”ב. החלק המצחיק היה “Aliens must show identification”. ככה האמריקאים מתייחסים למקסיקנים. חייזרים.

מעולם לא שמחתי כ”כ לעלות על הכבישים המעצבנים של ארה”ב. וגם שמתי לב שאין שלט שאומר בחזרה למקסיקו. מעניין מאוד.

לחברים לא לקח לנו הרבה זמן להגיע. היה בעיקר נחמד וטעים.

כך נגמרה החוויה המקסיקנית החד פעמית שלי. זכרו, אם אתם רוצים מכונית, השאירו אותה בארה”ב או כל מדינה נאורה אחרת (וישראל נחשבת מדינה נאורה בניגוד לדעה של כמה אנשים פרימיטיביים). הסיכוי שלוחיות הרישוי האמריקאיות על כמה מכוניות שם הוא לא גנוב הוא קטן מאוד.

אין משפט אמריקאי. חואן גנב אותו.

יום טוב (אני מקווה).

שלכם,

nadavs