ערב טוב לכולם (בוקר טוב לישראלים)!
מחר אני אחגוג יום הולדת חמש עשרה וחודשיים. לא תהיה מסיבה, לא יהיה אוכל מיוחד, לא יהיו ריקודים, ובטח שלא יהיה די ג’יי (כי אני שונא מסיבות כאלה). בכלל, עם כל הפרסומים של הדי ג’יים המפגרים בערוץ הישראלי לא נראה לי שמישהו עושה פה מסיבות. יש בטלויזיה מישהו שנקרא Yellow DJ. לא מעניין אותי כמה הוא מפורסם, כל עוד הפרסומת שלו פחות מלהיבה מפרסומת של ג. יפית אני לא קונה. הפרסומות בערוץ הישראלי דפוקות אבל נשארות חודשים. מחליפים אותן פעם בחצי שנה.
ומהערוץ הישראלי עתיר הפרסומות, לבית הספר:
השיעור אנגלית התחיל בירידה על כל מי שלא היה אתמול בכיתה ועל מי ששוב לא בא. סיימנו את המילים המפגרות של אוצר המילים (מחר מבחן), והתחלנו חיבור חדש.
לאחר החיבור המרתק על הסרט על הספר והשוואתו לספר, המורה הודיעה לנו שבקרוב יהיה חיבור חדש. עברו כמה שבועות, והחיבור הגיע. הפעם המורה בחרה בנושא מרתק במיוחד, “What High School Means to Me” (או בעברית: “מה בצפר תיכון אומר לי”). חמש הפסקאות של החיבור כוללות את החוויה החדשה (כי אני בכיתה ט’), את הלימודים, חברים, חוויות טובות ורעות ומבט לעתיד. החוויה החדשה היא כמובן בצפר אמריקאי. הלימודים בסדר גמור, תודה ששאלת, פגשתי כמה חברים חדשים, היו לי חוויות טובות ורעות (רעות בעיקר מהכיתה של הפסיכית, טובות משיעור מתמטיקה), ובמבט לעתיד אני שנה הבאה לא אצל הפסיכית בכיתה. נראה לכם שאני צריך להגיד לה שאני כותב בלוג? אולי היא תאהב את הרעיון, אבל לא נראה לי שהיא תאהב את מה שהיא תקרא אם היא תתרגם את זה. בכל מקרה מחר יש מבחן על אוצר מילים (אני אעדכן, מבטיח!) והמשך של החיבור המרתק. בחיבור הקודם קיבלתי B, אני מקווה שעם חיבור שכמעט אי אפשר לבקר את התוכן שלו יצא לפחות -A.
השיעור שחייה עבר שוב די מהר, רק שהפעם נדחסנו שישה אנשים במסלול אחד. המורה החכמה לא חשבה על זה שיש אולי מספר שש, ואני הייתי צריך כמה פעמים להחליט לעצמי מתי לצאת. לפחות העובדה שהייתי אחרון נתנה לי ייתרון גדול, אף אחד לא התלונן שהוא נתקע בי.
בשיעור היסטוריה עשינו דפי עבודה ודיברנו על הסרט שנראה מחר, על מלחמת העולם השלישית. כאשר נודע לאנשים על הסרט, חלקם הגיבו בפאניקה “מה, היתה מלחמת עולם שלישית?”. המוח המטומטם שלהם לא מכיל מספיק מידע כדי לדעת שלא היתה מלחמת עולם שלישית, ולא כדאי שתהיה אחת.
בשיעור מתמטיקה היה שוב מצחיק. זה שיעור שרובו מורכב מבדיחות. יש אחד שהתפקיד שלו זה לשאול שאלות מפגרות, כמו “איך מוצאים שטח?”. למי שלא מצוי ברזי הגיאומטריה, כדי למצוא שטח צריך לדעת של מה השטח. אי אפשר למצוא סתם שטח. אם אני לא טועה הוא ממוקם ברשימת השמות אי שם בשלישיה בסוף, ולמזלי הוא הפסיק לשאול אותי שאלות.
בשיעור בריאות המורה שוב לא היתה והיתה מורה מחליפה. לכל מי שכרגע דואג, תרגעו. גם היא היתה קרציה. ראינו סרט וכתבנו משהו, והשיעורים שלנו זה לקרוא משהו. אכן שיעורים מרתקים.
זה בערך כל מה שקרה היום בבצפר. מי ייתן והטמטום יחלוף לו לעולם הבא, איפה שככל הנראה אין אמריקאים. העולם הבא שלהם מבוסס על שיטה שונה לחלוטין, ונורא קשה לעשות המרות בין השיטות, לכן אלוהים נתן להם עולם הבא משלהם.
המשפט האמריקאי להיום: “There is still hope for you”. המורה הפסיכית שלי מעודדת מישהו אחרי שהיא הוציאה לו את כל המוטיבציה ללכת לבצפר. כמה נחמד מצידה.
יום טוב.
שלכם,
nadavs
רק עכשיו עליתי על זה!
אתה פרשמן! חה!!!
בכל מקרה… כנראה שבקליפורניה יותר דפוקים ממישגן…
כי פה הפיגור לא עד כדי כך שולט.