ערב טוב לכולם!

ביום רביעי השבוע נסעתי עם אשתי לנמל תל אביב להרצאה של הנסיך הירוק (בנו של חמאסניק שהפך לסוכן שב”כ ועזר במניעת פיגועים). לפני ההרצאה רצינו לאכול ארוחת ערב לאחר שלא אכלנו מהצהריים. נכנסנו לאחת מהמסעדות בנמל, ביררנו שיש מקום והתיישבנו ליד שולחן. לקח למארחת קצת זמן להביא תפריטים, אבל לא התרגשנו יותר מדי. גם מאמירתה של המלצרית שהכנת אחת המנות עלולה לקחת כחצי שעה לא התרגשנו יותר מדי, כי היה מספיק זמן. סה”כ הזמנו שלוש מנות ושתיה.

חמישים(!) דקות מאוחר יותר, על השולחן היתה מנה אחת ושתיה שלא נגענו בה. זה מקרה שקרה לי רק פעם אחת בעבר, וגם הפעם עשינו בדיוק מה שהיה בפעם הקודמת: קמנו והלכנו. מכיוון שלא נגענו באוכל או בשתיה, לא חשבנו אפילו לשלם. אני מוכן לשלם בשמחה על אוכל שהוגש לי (קצת פחות בשמחה אם הוא לא משהו, אבל עדיין משלם), אבל כשהשירות לא קיים בכלל והאוכל שהזמנתי לא מגיע, שישכחו מלקבל ממני כסף.

מורעבים, הלכנו להאנגר כדי להתכונן להרצאה. קצת לפני התור בכניסה הגיע לאפנו ריח מוכר ומשמח של פופקורן. אחרי הכניסה ראינו דוכן של מזון מהיר עם פופקורן, נקנקיה בלחמניה ודים סאם תעשייתי. הסתערנו על המקום כמו עזתים שרואים משאית סיוע. מפעילי המזנון ניצלו היטב את המצב וגבו מחיר דומה לזה שחמאס גובים מאיתנו על שחרור החטופים (עם קצת פחות דם על הידיים). באיחור קל של חצי שעה צבי יחזקאלי סיים להצטלם עם כל מי שביקש וההרצאה התחילה.

נראה שהמרצה מעריך את בני עמו הערבים קצת פחות משליברמן מעריך אותם. הוא טוען שהם קורבנות נצחיים שלא יגיעו ככה לשום מקום. קשה להתווכח עם האמירות האלה, אבל זה עובד להם. כל מיני משוגעים במערב החליטו שמסכנות היא בונוס ויצרו מירוץ לתחתית של סבל וקורבנות. יום אחד אולי שכנינו בעזה ובגדה ינסו לבנות לעצמם משהו טוב יותר במקום לנסות להרוס את שלנו.

ולסיום, כל הכבוד לטראמפ שהצליח לקפל את השמוק הדמנטי ולהכריח אותו לסיים את המלחמה ולהחזיר חטופים. בהתחשב בכך שיכולנו להגיע לאותו מקום במאי עם יותר אנשים בחיים, צריך לזכור תמיד את האנשים שבגללם מתו בשבי עוד אנשים שמראש הופקרו בטבח של חמאס. לזכור ולא לשכוח.

יום טוב.
שלכם,
nadavs