צהריים טובים לכולם!

היום, בשעה זו ממש, הייתי אמור להיות בנתב”ג עם אשתי ובתי בדרך לאירופה. למרבה הצער, הטיסה הוזמנה באחת החברות של קבוצת לופטהנזה שמזיזה שוב ושוב את תאריך החזרה שלה לישראל. כך יצא שהטיסה בוטלה וכל הציוד שהזמנו אליה הוחזר. הנסיעה מהעבודה, שקוצרה בעקבות התכנון לטוס לאירופה, עדיין נשארה קצרה כי לא היו כרטיסים לחזרה היום. כך נגמר הסיכוי לטוס לשם בחודשים הקרובים (בדצמבר יקר ובינואר ופברואר קר), אלא אם יקרה נס כלשהו בעקבות הסכם הפסקת האש. עם זאת, אחרי כמעט שנה וחודשיים של מלחמה, ברור לי שאני לא בתחתית סדרי העדיפויות של ממשלת ישראל ה-37, אני אפילו לא נמצא ברשימה.

עם קצת רצון טוב ויכולת ביצועית, הממשלה היתה יכולה למצוא דרך להביא לכאן עוד חברות תעופה. אולי לסבסד את הביטוח או העלת שכר זמנית לצוותים המפחדים, אולי לפתוח חלונות זמן במהלך היום בגלל צוותים שמפחדים לשהות כאן בלילה, אולי להגיע להסכמים עם מדינות קרובות ולחכור מטוסים עם צוותים ישראליים שיקחו אנשים לשדה תעופה קרוב ומשם יהיו טיסות לכל העולם. רק אולי. במקום זה היו עסוקים בארגון שדה תעופה שלם למשטחים על צדיקות באומן וגרמו לרבנים הראשיים להרגיש חשובים כשהתייעצו איתם לגבי שליחת טיסות חילוץ מאמסטרדם לאנשים שיש להם כרטיס טיסה (ונאמר להם להגיע לשדה התעופה באוטובוס). אנשים שצריכים לטוס לעסקים? סתם חופשה? פחחחחחחחח. בטח חילונים אשכנזים ושמאלנים. שישארו פה ויסבלו מכל ההצלחות המרהיבות של הימין הישראלי.

מכיוון שאצלי בעבודה כן היה צורך לטוס, ניסינו להשיג כרטיסים לתאריכים של לפני שבוע. בדיוק בזמן שניסינו להזמין לופטהנזה הודיעו שוב על דחיה וראינו את הכרטיסים אוזלים מול עינינו. אחרי קצת מאמצים, מצאנו כרטיסים לשבוע אחר כך בחברת התעופה הלאומית שמנסה לגרום לגאווה עם המשפט המטופש “לטוס עם הדגל” (יכלו לכתוב באותה מידה “לטוס עם סימן מטרה על המטוס”). הטיסה מהארץ היתה בסדר (חוץ מהנוסעים, ובמיוחד זה שישב מולי, התייחס לא יפה לדיילות והעיף לי את הטלפון בכל פעם שהתיישב בכיסא). כשהגענו למינכן, לקחו אותנו באוטובוס לחדר קטן שבו שתי עמדות של בדיקת דרכונים ומסוע אחד של מזוודות (שהגיעו אחרי שעה). לרגע היה חשש שיזרקו לשם ציקלון בה, אבל בסוף זה ויתרו לנו. משם נסענו עם טייס מונית (190 קמ”ש בכביש המהיר) למלון.

אתמול, כשהגיע הזמן שלי ושל עוד מישהו מהעבודה לחזור לארץ, לקחנו מונית חזרה לשדה התעופה וגילינו לחרדתנו שאנחנו חוזרים לאותו טרמינל קטן ומסכן. מתברר שבעקבות הטבח באולימפיאדת 1972, כל הטיסות היוצאות מבוואריה לתל אביב צריכות להיות בטרמינל עם אבטחה מקסימלית. זה כולל שאלות מציקות במיוחד של נציגי אל על (הם הרבה יותר מעצבנים בחו”ל מאשר בארץ), תור אינסופי לבידוק הביטחוני וחנות דיוטי פרי אחת קטנה ומסכנה ליד שער העליה לאוטובוס. כדי שנרגיש הכי בבית בעולם, יצאו באיחור גדול ונחתו באיחור גדול.

הצגות הביטחון המעצבנות האלה הן עוד סיבה לתחושה הרעה כשחוזרים לארץ. אחרי שמבלים כמה ימים במקום נורמלי, שבו התחבורה הציבורית מגיעה לכל מקום בכל יום בשבוע ואין צורך לחפש מרחב מוגן בכל מקום (ועדיין עושים את זה, כי זה הרגל), ההצגה המטופשת של טרמינל נפרד ושאלות אינסופיות לא מוסיפה לתחושת הביטחון, אלא משדרת אווירה של פחד ואיומים מתמידים (לא יודע האם העניין תורם לביטחון עצמו, פה אין לי מידע ואין מקור אמין שיחלוק איתי). היחס המיוחד הזה הוא עוד עדות לכישלונן של ממשלות ישראל לדורותיהן להפוך את ישראל למדינה מערבית.

יום טוב.
שלכם,
nadavs