הקו האדום

ערב טוב לכולם!

השבוע האחרון של מאי היה מזעזע. זה התחיל עם החלק השני של תחקיר מירי רגב שראיתי חלק ממנו (ניסיתי להימנע כדי לא להתעצבן. ראיתי עשר דקות והתעצבנתי מאוד), המשיך עם מלך הטאקט צחי הנגבי וחסימת איילון והסתיים בהרס טוטאלי של המותג “פיזיקאי” עם האידיוט שהציג מחקר ברמה של כיתה א’ בערוץ התעמולה על כך שלהיות שמאלני זה מסוכן. השילוב של הזוועה הזאת עם ההלם של החזרה מחופשה באירופה לפח האשפה הבוער פה הפך את השבוע האחרון למדכא במיוחד. אפילו העזיבה של טוויטר (שוב) לא הצליחה לעזור.

גם האופוזיציה, או אופוזיציה לכאורה, לא מעודדת במיוחד. גנץ ואייזנקוט מתנהגים כמו עסקנים חרדים שמספרים על כמה שהחרדים עוד רגע מתגייסים עם איומי העזיבה שלהם, האופוזיציה הימנית מפלרטטת עם נפתלי בנט. לפחות בגזרת השמאל הצליחו להבין את הקונספט של אחוז החסימה ובחרו במפלגת העבודה מישהו שמתכוון למנוע את המריבות האידיוטיות עם מרצ. ועם זאת, הבחירות עדיין רחוקות. והן יהיו הקו האדום שלי.

אתמול, כשנשברתי סופית, החלטתי שהבחירות לכנסת ה-26 יהיו המבחן הסופי עבורי. אם שוב יבחר השמוק הדמנטי, משהו דומה לממשלת הזדון המכהנת כרגע או הפוטין המקומי יוסי כהן, זה יהיה הזמן לקום וללכת. לא מעניין אותי אם תהיה או לא תהיה לי עבודה, לא מעניין אותי מה יהיה מזג האוויר. המשך הזוועה של כהונת חדלי האישים האלה היא הסוף של ישראל (בהנחה שלא עברנו את נקודת האל חזור) ואני לא מתכוון לתת לבת שלי לחיות במקום שאין בו עתיד. יש סיבה לכך שההגירה היא מטורקיה למערב ולא להיפך. אין לי שום רצון לחיות בגרסה דוברת העברית של טורקיה.

הצרה היא שגם הבחירות עדיין רחוקות והנזק ממשיך להיערם. חסרי היכולת והבושה בשלטון ממשיכים לבזוז ככל יכולתם תוך שהם מקריבים חיילים ורכוש של אזרחים במסעם אל הפתק הבא. פשוט מדכא ללכת כל יום לעבודה, לראות אנשים מוכשרים מנסים לעשות משהו טוב ואז לחזור הביתה ולשמוע על אנשים שרק רוצים לקחת ולתקוע אצבע בעין ל”שמאל”. אפס ניסיון ליצור משהו, אפס ניסיון לחיות יחד. ואחרי שמשתינים לנו בקשת על הראש, עוד מעזים לדבר על “אחדות”. הם מוזמנים להתאחד עם קקטוסים וקיפודים, שיתרחקו ממני כמה שיותר.

יום טוב.
שלכם,
nadavs