סימון וי

בוקר טוב לכולם!

אחת הדרישות לסיום תואר מתקדם בטכניון היא סמינר של כחמישים דקות על המחקר שעשה הסטודנט בשנותיו בטכניון. הדרישה זהה עבור תואר שני ודוקטורט, אבל יש פרצה קטנה: במסלול ישיר לדוקטורט עוברים משלב התואר השני לדוקטורט בלי שלבי הסיום של התואר השני, כלומר בונוס ענק של זמן. צריך לכתוב רק תזה אחת (ארוכה) וסמינר אחד (באותו אורך). מצד שני, מי שבוחר במסלול הזה (לפחות בטכניון) מקבל שנה אחת פחות של מלגה, שהיא שנה אחת יותר שצריך ממש לעבוד בעבודה אמיתית (כלומר לא מחקר אקדמי ולא להתפלץ משטויות שסטודנטים שולחים במייל). מכיוון שבחרתי את המסלול הישיר (וגם איפשרו לי, זה לא בא בחינם) והתחלתי לפני כמעט חמש שנים, אלו שלושת החודשים האחרונים שלי בטכניון, כלומר הגיע הזמן לשלבי הסיום.

בתחילת נובמבר נבחר התאריך המיוחל, 26 בינואר, היום האחרון של הסמסטר. בדצמבר התברר שבאותו יום יש כנס בהולנד שהמנחה שלי ממש רוצה שאהיה בו, אז כדאי להעביר את הסמינר. אחרי דיון קצר עם המזכירה התאריך עבר ל-12 בינואר. לא אסון גדול ולא פוגע יותר מדי בתוכניות, כי התאריך היה עוד רחוק. בהתאם לעצות מהמנחה, התחלתי לעבוד על הסמינר כשלושה שבועות לפני ותוך שבועיים הצלחתי למלא את המצגת בכל טוב. קצת מבוא, הרבה תיאוריה, כמה תוצאות ועמוד סיכום קצר מאוד (“החומר שאותו חקרתי לא עובד טוב”). ביום ראשון שעבר, בפגישת הקבוצה, הגיע הזמן לניסוי כלים.

מכיוון שלא ניסיתי להציג לפני כן, לא היה לי מושג כמה זמן אורכת המצגת. התחלתי להציג כדי לקבל הערות מהקבוצה וכצפוי, אחרי מעט מדי זמן, המחשב שלי החליט שנשבר לו ונכבה כי לא חיברתי אותו לחשמל. רצתי לחדר להביא כבל, הדלקתי מחדש (פרוצדורה שדורשת סיסמה די ארוכה) וחזרתי למצגת. בסופו של דבר, עם התקלה, התברר שמדובר בחמישים וחמש דקות. לא נורא, כי אם מנכים את זמן התקלה זה בערך חמישים. לא רע בשביל אינטואיציה למצגת.

קיבלתי כמה הערות שימושיות, כולל כאלה שהזהירו מחובב המיקרוסקופים הגדול בפקולטה שישאל אם ראיתי תמונות של החומר במיקרוסקופ אלקטרונים חודר. מכיוון שהתשובה היתה “לא”, ישבתי וחיפשתי כאלה. ביום חמישי היה אמור להיות הרגע המיוחל, אבל הבת שלי, ציידת הווירוסים, התחילה לפתח חום ביום האחרון של האנטיביוטיקה שהיא קיבלה לרגל דלקת האוזניים החגיגית של נובי גוד. ביום רביעי כבר התחלתי להתקשר לכל מי שצריך כדי להזיז את האירוע והמזכירה כבר דיברה על דחיה למרץ, כלומר דחיה של לפחות חודשיים בסיום התואר (הגשת התזה אפשרית לפחות שבועיים לאחר הסמינר והבחינה על התזה אפשרית אחרי שכל הבוחנים קוראים אותה, משהו שיכול להימשך חודשים). לשמחתי הרבה, אמא שלי הסכימה לשמרטפות קצרה כדי שאשתי תוכל להצטרף אלי לטכניון.

ביום חמישי זה סוף סוף קרה. טענתי את המצגת שלי למחשב עם המקרן באודיטוריום והתעסקתי עם הגדרות התצוגה כדי להגיע לתצוגה נוחה למצגת. לא הצלחתי ונאלצנו להתקשר לאחראי המחשוב שגם ככה נובח עלי בכל פעם שאני נוגע במשהו במחשב. הוא הסביר שפשוט היה צריך להדליק את המסך ליד, אבל לא רציתי להגיד לו שבגלל שהתעסקתי בהגדרות זה לא עבד. עמדתי שם בשקט עם זיעה קרה עד שהוא תיקן את העניין ולשמחתי הרבה לא שאל איך זה קרה. בסיום הסאגה התחלתי להציג וצפיתי באנשים עושים את מה שתמיד עשיתי בעצמי בסמינרים – משחקים בטלפון או נרדמים. גם אשתי נמנמה קצת, אבל אני יכול להבין אותה. גם אם היא בדיוק היתה חוזרת מחופשה מרעננת עם תשע שעות שינה רצופות ביום, הישיבה באודיטוריום מול סמינר זה אחד הדברים הכי מרדימים שיש, והיא היתה אחרי כמה ימים של עבודה והשגחה על ילדה קודחת מחום. לשמחתי הרבה, רוב הזמן היא היתה ערנית וצילמה אותי בשביל תמונה ללינקדאין. בסוף היו ארבע שאלות לא מסובכות מדי וזהו, אפילו לא אחת על מיקרוסקופיה. סימנתי וי. נשארו רק עוד שני סעיפים לפני קבלת התואר.

עכשיו המיקוד עבר לכתיבת התזה וסיום הסמסטר. אמנם הסטודנטים ממשיכים להוציא אותי מדעתי (אתמול קיבלתי מייל מסטודנטית שגילתה רק עכשיו שיש חובת הגשה לתרגילי הבית. מזל שלא גילתה במרץ), אבל עם הניסיון לומדים להכין את הכל מספיק זמן מראש כדי להגיע רגועים לתקופת המבחנים. בשביל התזה אני צריך קצת יותר זמן, אבל אולי אצליח לעשות משהו עד סוף החודש או תחילת פברואר.

לסיום, חיפוש העבודה ממשיך במלוא המרץ. לינקדאין התגלה כמקור יקר ערך למשרות פוטנציאליות. למרבה הצער, חוץ מחברה אחת שחזרה אלי עם דחיה וחברה אחרת שרק מחכים בה לפברואר כדי שאתחיל לעבוד במשרה חלקית, לא ברור מה הסטטוס במקומות האחרים. בחלקם פשוט התקבל מייל “תודה על פנייתך, אם תהיה התאמה נחזור אליך”. לא לעניין להשאיר אנשים על קוצים. עוד יתרון גדול בלינקדאין הוא האפשרות לכתוב בתיבת המיקום משהו שאינו “ישראל”. מסתבר שאם כותבים שם “ניו יורק” או “גרמניה” או “שוויץ”, מקבלים הרבה מאוד אפשרויות למשרות מעניינות לבוגרי דוקטורט בהנדסה.

בהתאם למה שנראה כמו חוק (כי זה עניין שחזר אצל כולם), בהגשת מועמדות למשרות בארה”ב יש כל מיני שאלות לצורך “גיוון” המועמדים, כמו עם איזה מגדר אני מזדהה, האם אני מזדהה כטרנסג’נדר, האם אני מזדהה כנכה, האם אני מזדהה כחייל משוחרר (ברור) ומהו המוצא איתו אני מזדהה. השאלות היותר חשובות הן האם יש לי אישור לעבוד שם (לא) והאם אצטרך עזרה בהשגת ויזת עבודה (כן). לפחות באיחוד האירופי ובשוויץ אני מסודר (ולא באנגליה, כי הליצנים האלה פרשו מהאיחוד ועכשיו דורשים ויזות מאזרחי האיחוד). גם החברות בארה”ב שולחות מייל “תודה שנרשמת”, ובמקרה אחד, שקרה אתמול, אפילו כתבו שקורות החיים שלי מעניינים והועברו למנהל גיוס. אולי בסוף גולדקנופף יצטרך להסתדר בלעדי.

יום טוב.
שלכם,
nadavs

לא רואים את האתר/התגובות כמו שצריך בסלולר? נסו את הלינק הזה

תגובה אחת לסימון וי
  • motior
    16/01/2023 ב14:59

    יופי שעברת את המצגת הזאת. בהצלחה במה שנותר ובמציאת עבודה טובה!

    הגב

השאר תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *

אתר זה עושה שימוש באקיזמט למניעת הודעות זבל. לחצו כאן כדי ללמוד איך נתוני התגובה שלכם מעובדים.