ראשונה בתור

צהריים טובים לכולם!

בדיוק אתמול לפני שמונה חודשים, אחרי שאשתי סיימה את מבחניה לסמסטר חורף של השנה שעברה בתואר אותו היא לומדת, ביקשתי ממנה לבצע בדיקת היריון. היו כמה סימנים, אבל לא רציתי להפריע לה ללמוד. אחרי כמה דקות היא הזמינה אותי לראות את סימן הפלוס בבדיקה. היא היתה אחרי מבחן די מבאס וחשבה שלא הלך לה משהו. אני הייתי יום אחרי החיסון השני וייחלתי למותי. צירוף הנסיבות הנ”ל הוביל לכך שמלמלתי “מזל טוב” חלש, שנינו נלחצנו והלכתי לרעוד מקור בסלון עד שהגיע הזמן לענות על שאלות במבחן, שהתקיים כמה שעות מאוחר יותר, בקורס בו תרגלתי.

הבדיקה הבאה בתור היתה בדיקת דם שגם הראתה סימני היריון מובהקים, אז החלטנו לספר למשפחה. מכיוון שמדובר על הנכד הראשון משני הצדדים, השמחה היתה רבה (והיה גם קצת בכי). משם אשתי עברה לטיפולם של מספר רופאי נשים שנעו ממזעזעת, דרך רובוטי ועד רופאה נפלאה שליוותה אותנו עד האשפוז בבית החולים.

היריון נמשך כארבעים שבועות, מתוכם יש שבועיים שבהם אין אפילו עובר או התחלה של עובר ועוד שבועיים בהם בדיקה ביתית בקושי תצליח לזהות את ההיריון, כלומר יש בערך 36 שבועות בהם ממש יש מעקב רופא. עם זאת, היריון בישראל כולל קרוב ל-12,243 ביקורים בקופת חולים ובתי חולים לבדיקות רופא, אולטרסאונד, בדיקות דם, בדיקות שתן ובדיקה של כל דבר בערך שיוצא מהאישה. כך מצאתי את עצמי בכל שבוע מבלה בסניף אחר של קופת חולים, כשעל כל שבוע בלי ביקורים קיבלנו שבוע עם לפחות שניים.

באוגוסט, לקראת החודש השמיני, התחלנו בהכנות ללידה שכללו סיורים בבתי חולים וקניות לתינוקת (שאת מינה גילינו שלושה חודשים קודם. ויתרנו על מסיבת גילוי מין וקיבלנו את המידע ישירות מהרופא). בסה”כ סיירנו בארבעה בתי חולים באזור כדי להתרשם מהצוות ומהחדרים. חלקם נפסלו על הסף עקב צוות שנראה פחות נחמד או מבנים שלא שופצו מאז העליה הראשונה ושניים נשארו כאופציות כמעט עד הרגע האחרון. בגזרת הקניות הצלחנו להסתדר עם חבילה כלשהי כאן בארץ, עזרה מהמשפחה שתביא כמה מוצרים בשליש עד חצי מחיר מאירופה ומשלוחים חינם של אמזון לארץ שחולקו בצורה אסטרטגית.

לבסוף, בחודש האחרון, הורו לנו להגיע למיון בשלב מסוים. ארזנו תיקים, הכנסנו את העגלה לאוטו ויצאנו מהבית בשבע בבוקר לכיוון בית החולים. שם קיבלו אותנו במיון, בדקו את אשתי מכל הכיוונים והחליטו לאשפז אותה במחלקה שבה נמצאות נשים לפני מעבר לחדר לידה. כדי להקל על המלווים, יש במחלקה כיסאות לא מתקפלים עם משענת ומושב נוחים וידיות עץ למניעת שינה. היה קשה להחליט מי מפריע יותר – הכיסא הנורא הזה או שכנינו לחדר שגרמו לי לפעמים להרהר במשנתו של סמוטריץ’ לגבי מחלקות אשפוז ליולדות בבתי חולים.

ביום השני, כשכבר התחילו סימני לידה, קיבלנו את הבשורה המשמחת שאשתי זכאית להיכנס לחדר הלידה ושיש רק מישהי אחת לפניה. אחרי כמה שעות, לקראת הלילה, נודע לנו שאשתי ממש ראשונה בתור לחדרי הלידה, אבל העומס גדול מאוד. כך נאלצנו לבלות לילה נוסף במחלקה הזאת (בעוד נשים אחרות ממשיכות להגיע לחדרי הלידה), אשתי במיטה נוחה ואני במתקן עינויים של האינקוויזיציה. בבוקר יום שלישי, עם היוודע החדשות הטובות לגבי הורדת סף ההזמנה למשלוח חינם מאמזון, הודיעו לנו שהתפנה מקום וצריך להתארגן.

אחרי המעבר קיבלה אותנו מיילדת, הסבירה קצת מה הולך לקרות ושאלה אם יש בקשות. היתה רק בקשה אחת – אפידורל, וכמה שיותר מהר. אחרי הפרוצדורה (לא הוציאו אותי מהחדר, בניגוד לבתי חולים אחרים. מסתבר שיש מקומות שבהם מוציאים את הבעל כדי שלא יתעלף) המשיך הטיפול כרגיל ואנחנו פשוט חיכינו. וחיכינו. וחיכינו. שעות רבות מאוד חיכינו עד שיקרה משהו, ולקראת הלילה זה התחיל. עם הרבה לחיצות ועזרה מהרפואה המודרנית, שמענו פתאום צעקות ואחרי כמה דקות הניחו עלי מישהי עם פרצוף זהה לזה של אשתי. משם היא עברה לתינוקיה לטיפול ואני עברתי למחלקת יולדות כדי לישון. הפעם, תודה לאל, היתה כורסה נפתחת.

במהלך ימי האשפוז למדנו כל מה שצריך כדי לטפל בתינוק: איך להחליף חיתול, איך להאכיל, איך להרים, איך להימנע מניסיונות האחיות במחלקה לעורר רגשות אשם. אשתי בינתיים עברה גם הדרכות על איך ללכת. בסופו של דבר, ברגע שנגמרה תקופת האשפוז והכל היה בסדר, אמרו לנו בצורה די ברורה שאין מקום במחלקה וזה הזמן ללכת (היו נשים שאושפזו במסדרון בזמן הזה). שמנו את מ’ בעגלה, הצגנו את המסמכים לשומר בכניסה (אחרי שהורדנו ממנה את כל אמצעי ההגנה נגד גניבות, ויש לא מעט) ויצאנו החוצה.

מאז שלושתנו בבית, מנסים להבין מה קורה. המשפחה משני הצדדים עזרה מאוד עם אוכל ביום השחרור, ולמרבה השמחה עדיין נשאר ממנו משהו. הלילות קצת קשים, אבל בסופו של דבר אני מניח שנסתדר. כעת אנחנו מקדישים חלק גדול מזמננו לשאלה “מה לעזאזל היא רוצה?”. התשובה, באופן לא מפתיע, היא לרוב “אוכל”.

יום טוב.
שלכם, אבא,
nadavs