משפך הפוך עם דניס ומישל

צהריים טובים לכולם!

שלשום ואתמול פורסם בכאן 11 תחקיר בשני חלקים (חלק ראשון, חלק שני) על דניס ומישל, שני “כוכבי רשת” שגילו את הדרך הכי קלה להרוויח כסף באינטרנט – לבקש מאנשים כסף כדי לעזור להם להרוויח כסף באינטרנט. אני נמצא בתחום בעצימות כזו או אחרת כבר כמעט 14 שנה ויש נישה אחת שתמיד פופולרית ומלאה ב”דבר החם הבא” ובכוכבים שבאים והולכים – שיווק באינטרנט. מדריכים, ספרים, סרטונים וגישה ל”קהילות” סגורות כאלה ואחרות שננטשות אחרי שנתיים למורת רוחם של אלה ששילמו את מחיר המבצע של 297 דולר.

דניס ומישל, עם מעמדם הציבורי כמרביץ למתעלל בכלבים וההוא שלידו, החליטו שצריך לנצל את הפופולריות שלהם כדי להרוויח. עד פה, לא שונה במיוחד מהרבה “משפיענים” למיניהם שחיים על חסויות ומוצרים חינם. הצרה היא שהם לא החליטו לשקר על יכולות מופלאות של קרם פנים בתמורה לכמה שקלים, אלא למכור לאנשים אשליות על הכנסה פסיבית תחת מודל כלכלי לא הגיוני לחלוטין.

אם הבנתי נכון את המצגת המוזרה שלהם שהוצגה בטלוויזיה, הם בונים קמפיינים של שיווק תוכניות שותפים (כלומר מפנים גולשים לאתרים כמו אמזון ומקבלים אחוזים מהמכירות) ומשווקים את הקמפיינים האלה תחת השם המדהים “משפך שיווקי” למשקיעים. המשקיע נותן כסף, הקמפיין שלו מתחיל לרוץ ואז הוא מתחלק בכסף עם החברה. עד פה נשמע נהדר, אבל רק למי שלא בתחום. מי שמכיר את התחום מיד מזהה כמה נורות אדומות מהבהבות.

קודם כל, שימוש במונחים כמו “הכנסה פסיבית” ו”משפך שיווקי” בלי שום דבר מאחוריהם הוא נורת אזהרה ענקית. היחידים שמקבלים הכנסה פסיבית הם לרוב אלה שמוכרים קורסים וספרים על הכנסה פסיבית. “משפך שיווקי” הוא כלי מאוד חזק בעולם השיווק שמתאר את התהליך בו אדם כלשהו הופך ממתעניין לצרכן של מוצר מסויים. המשפך הוא לא קמפיין, אלא מתאר סדרה שלמה של פעולות (שבתוכן יכול להיות קמפיין רשת) שצריך לעשות כדי לשכנע אנשים ברמות התעניינות שונות (ממישהו שלא מכיר בכלל את המוצר עד מי שצריך דחיפה קטנה כדי לשלוף את כרטיס האשראי). זה לא משהו שמוכרים מכיוון שכל מוצר צריך התאמה אישית.

שנית, ע”מ להרוויח משיווק תוכניות שותפים באמצעות קמפיין ממומן בפייסבוק וגוגל דרוש לא מעט כסף וזמן כדי להגיע לרמת דיוק גבוהה (ככל שהעמלה בתוכנית יותר גדולה, התחום יותר עמוס והעלויות יותר גבוהות). בסופו של דבר, כדי להרוויח מזה יפה, ועוד מספיק יפה כדי לחלוק עם אחרים, צריך השקעה לא מבוטלת והמון ניסיון. לא כ”כ ברור לי למה מי שהצליח להשיג קמפיין רווחי יתחלק ברווחים, אלא אם זה בתנאים יחסית גרועים למצטרף מבחוץ.

עד פה לא נראה שיש כאן תרמית פירמידה, אבל הסיפור שלהם על “משפך” כנכס דיגיטלי שעולה בערכו אם מצליחים למכור אותו הלאה מריח קצת לא טוב. אמנם רווחים מביטקוין וזהב בנויים גם על היכולת למכור במחיר גבוה יותר לבא בתור, אבל זהב מבוסס על היסטוריה ארוכה מאוד וביקוש אמיתי כחומר גלם וביטקוין מבוסס על מתמטיקה וקהילה גדולה שמוכנה לקבל אותו. משפכים כאלה ואחרים הם לא מטבע מוכר ולהגיד לאנשים “קנית במאה ועכשיו זה שווה אלף” כשאין מי שיקנה את זה, זה בלוף אחד גדול. כנראה אין ממש פירמידה, אבל אולי יש כאן משפך הפוך.

החלק השני של התחקיר, בו מישל טרוני טען בצרחות שמנסים להציג אותו כמי שעקץ אחרים, הוא הדגמה קלאסית לתופעה הפסיכולוגית שנקראת “השלכה”. הוא לא מתנהג כ”כ כמו קורבן עוקץ אלא מנסה לצעוק לעולם שהוא בעצם הקורבן תוך שהוא מתנהג כביריון. זה לא ממש עוזר לקייס שלו, והייתי גם שם כמה שקלים על הפסד מהדהד במשפט שהוא דיבר עליו.

למרבה הצער, אין באמת הכנסה פסיבית. בשביל סכומים גדולים ממניות צריך להשקיע סכום התחלתי גבוה, השכרת דירה היא לא ממש פסיבית ודורשת לא מעט התעסקות (או תשלום כבד למישהו שיתעסק עם זה עד הפיכת הנושא ללא משתלם, לפחות בישראל) והקמת עסק, גם באינטרנט, דורשת הרבה מאוד עבודה אקטיבית. מי שמבטיח הכנסה פסיבית רק על ידי מתן כסף צריך להתקבל בעין ביקורתית מאוד. מי שצועק את זה ביוטיוב כנראה מנסה למכור לוקש ואסור לתת לו שקל.

כולי תקווה שיבוא יום ונהיה חסינים מבולשיט כזה. הרי אם לכל חייל משוחרר ששמע את ההרצאה שלהם היה חבר (אפילו בהרצאה) או הורה שיגיד “הם מדברים שטויות”, הרבה כסף היה נחסך לאנשים שצריכים אותו מאוד. הרצון הברור להרוויח הרבה כסף מהר ובלי לעבוד, במיוחד אצל אנשים בשנות העשרים, מתנגש עם המציאות ומהווה כר נרחב לשרלטנים. חינוך פיננסי, כזה אמיתי שמגיע מהבית, היה עוזר להם לזהות קשקושים כאלה בקלות, אבל הפחד של הרבה אנשים מהבורסה והשקעות בכלל גורם לכל מי שמציג את עצמו כ”מבין בכסף” ומדבר על הכנסה פסיבית להיראות כמו גאון ששווה להשקיע אצלו הכל.

ולסיום, האנשים שפרסמו אצלם (בניגוד לאלה שהשקיעו כסף) צריכים גם לעשות בדק בית, ודחוף. סוכנות פרסום, גם באינטרנט, צריכה לתת באופן שוטף דוחות מפורטים לאן הכסף הלך – אילו פרסומות עלו, כמה כניסות הן הניבו וכמה כסף נכנס מהפרסומות האלה. מי שלא מספק את זה או מבלבל במוח על “סוד מסחרי” (שמתברר כדף באתר בלוגים חינמי או קשקוש דומה) אומר במילים מאוד ברורות “לברוח”. הסודות היחידים שיכולים להיות הם מדיניות תמחור מודעות או משהו דומה. אם מישהו מפרסם מודעה בשמי, אני צריך לדעת בדיוק מה אנשים רואים.

יום טוב.
שלכם,
nadavs