טקסי סיום

ערב טוב לכולם!

ביום שני הקרוב אמורים להתרחש שני אירועים חשובים: יום הנישואים שלי וטקס חלוקת תארים למסיימי תואר שני. מסתבר שאחרי מעבר בחינת המועמדות קיבלתי באופן אוטומטי תואר שני, אבל בשנה שעברה הקורונה מנעה טקס עם המשפחה והיתה התנגדות של הסטודנטים לטקס וירטואלי חסר משמעות. כדי לפצות על כך, מקבלי התארים בשנתיים האחרונות יזכו להצטופף יחד כדי לקבל תעודות. אני אישית רציתי לוותר על התענוג וללכת למסעדה כדי לחגוג את המאורע החשוב יותר, אבל שותפתי לחגיגות יום הנישואים טוענת שהטקס הזה חשוב.

כעת, חמשת הימים הקרובים נמצאים בסימן השאלה הגדול באמת: מי יהיה ראש הממשלה כשנחגוג את יום הנישואים הזה? האם האנשים שמגדירים את עצמם “ימין” על ידי התנגדות לכל מה שאומרים האנשים מ”השמאל” הדמוני יצליחו לבלוע את הרוק ולהצביע בעד ממשלה אחרת או שישברו תחת ההבטחה המפתה לכיסא ליד מיקי זוהר או במקום גלית דיסטל אטבריאן. אם כולם יצליחו להתגבר על הרפלקס המותנה שלהם לצעוק “הימין!!!” או “השמאל!!!”, בנט יקדים בכמה עשרות שנים את לוח הזמנים שחשבתי עליו לגבי ראש ממשלה חובש כיפה. אם הממשלה תשרוד שנתיים וקצת ולפיד יכנס לתפקיד ראש הממשלה, הוא יזכה להחזיק בשני התארים הנדירים “ראש הממשלה ה-14 של מדינת ישראל” ו”ראש הממשלה האחרון ממפלגה שלא מגדירה את עצמה כימין”.

הישרדותה של מדינת ישראל תלויה הרבה מאוד ביכולת של הממשלה הזאת לתפקד ללא החרדים וללא הסמוטריצ’יה. התכניות של ליברמן, אם יצאו לפועל ויחוקקו כך שאי אפשר יהיה להפוך אותן בקלות, יכולות לעכב את הדהירה של ישראל לתהום אובדן העשתונות של חברי הכנסת החרדים היום בכנסת מוכיח עד כמה הדבר הכרחי. הפחד שלהם מאובדן כספים וג’ובים לאנשי שלומנו הוא בסופו של דבר הפחד האולטימטיבי של פוליטיקאים – הפחד מאובדן קולות. הרבה יותר קשה לשלוט באוכלוסיה עצמאית כלכלית מאשר בקבוצה שתלויה לפרנסתה בהטלת פתקים לתיבות פעם בכמה שנים או חודשים.

למרבה הצער, הנושא שבו הממשלה החדשה לא תיגע (וכנראה אף ממשלה לא תיגע בו בעשורים הקרובים) הוא המכינות הקדם צבאיות. פרויקט הדגל של המגזר הדתי לאומי, חממות ה”ערכים” בהן מגדלים מצביעי ב ו-ט, צריך להיסגר ואיתו כל שאר המכינות הנ”ל. אם רוצים להרוג בני 18, אפשר לירות בהם במקום מסודר במקום לתת להם למות בשיטפונות ולהתנער מהם. ההכנה לצבא נקראת “טירונות” ומי שרוצה להרגיש טוב עם עצמו יכול למצוא שימוש טוב לזמן בין סיום התיכון לגיוס. ערכים צריכים ללמוד בבית. את הערכים המאצ’ואיסטיים של המכינות בכלל והאופרציה הפוליטית של המכינות הדתיות אפשר להשאיר מחוץ להכרת המדינה.

ולסיום, בשבוע שעבר התקיימו הבחירות לנשיאות. לרוע מזלה, פרץ לא הקשיבה למי שאמר לה, ובצדק, לפרוש מהמירוץ כדי לא להתבזות. למרבה המזל שלנו, חברי הכנסת לא הקשיבו לקמפיין ההשמצות שלה, זה שסותר מעט את התדמית המחבקת שניסתה לבנות. מעבר לכך, התברר שאותה “אחדות בעם” אותה היא מנסה לקדם היא בדיוק האחדות של סיוון רהב מאיר, כלומר התקרבות של החילונים אל הדתיים, של העגלה הריקה המפנה את מקומה לעגלה המלאה. טוב לדעת שחברי הכנסת יודעים לזהות סוכר מזויף כשהם נתקלים בו.

יום טוב.
שלכם,
nadavs