הפתעה אמיתית

בוקר (באמריקה) טוב לכולם!

לפני כמה חודשים עלה אצלי במשפחה רעיון: להפתיע את אמא שלי בארצות הברית לקראת יום ההולדת שלה וראש השנה. ההורים שלי גרים כרגע בארה”ב ובגלל חובת הבידוד לא כדאי להם להגיע לביקור בארץ. כך נוצר מצב שלא ראיתי אותם מנובמבר. הרעיון היה טוב, אבל הביצוע קשה. קודם כל, צריך להסתיר את הטיסה במשך חודשים (ולחשוב על כל משפט שיוצא מהפה). בנוסף, צריך למצוא טיסה. הטיסה הראשונה לאח שלי ולי היתה דרך פולין, אבל לאחר שישראל הוכיחה את יכולתה להפוך כישלון כלכלי לכישלון בריאותי, אף מדינה באירופה לא היתה מוכנה שישראלים ידרכו בשטחה. הטיסה בוטלה והומרה לטיסה ישירה לארה”ב. לפחות האמריקאים עדיין מוכנים לקבל אותנו (ובלי בידוד).

החלק הקשה ביותר היה לקבל אישור מהטכניון. כבר ביוני ביקשתי אישור, אבל שום דבר לא זז. לאחר בירור גיליתי שאני צריך לצרף מכתב שמסביר את הבקשה (גם מהמנחה), כי הטכניון לא מאשר לאף אחד לצאת לחו”ל בגלל חובת הבידוד. כתבתי מכתב קורע לב שהסביר שלא ראיתי את ההורים כמעט שנה ושהמחקר שלי יכול להתבצע מרחוק. גם המנחה שלי הוסיפה מכתב שבו כתבה שהיא מעדיפה שלא אסע, אבל אני יכול לעבוד מרחוק. בעזרת שני המכתבים הצלחתי לקבל את האישור המיוחל.

ביום הטיסה הגענו לנתב”ג, נפרדתי מאשתי שנשארה להשגיח על החתולים ודבר ראשון הצגנו את הצהרות הבריאות שנדרשנו למלא. מדדנו חום ונכנסנו לתור לצ’ק אין בשעה תשע. בשעה תשע עשרים וחמש היינו בדיוטי פרי, וזאת לאחר עיכוב של עשר דקות בדלפק הצ’ק אין בגלל טעות כתיב בשם של אח שלי בהזמנת הכרטיס (רצינו לוודא שלא יהיו צרות בארה”ב, כי הם ממש נודניקים בנושא). כך מצאנו את עצמנו בדיוטי פרי הרבה לפני הזמן, מסתכלים על לוח הטיסות העצוב שכלל טיסות של שלושה ימים. בדרך כלל רואים שמונה שעות קדימה.

מרגע הכניסה לשדה התעופה היינו עם מסכה ונדרשנו להיות איתה גם על המטוס. הצוות של דלתא הזכיר שוב ושוב (ושוב) להיות עם מסכה שמכסה את האף והפה בכל זמן הטיסה. הדיילים המסכנים גם ניסו לבקש מאנשים שוב ושוב לשבת כדי שנוכל לצאת בזמן, אבל מכיוון שמדובר בישראלים זה לא היה קל במיוחד. בשלב מסויים ההבדל בין הכריזה באנגלית לכריזה בעברית הפך למביך. באנגלית אמרו “אנחנו מזכירים לכם להיות עם מסכות” ובעברית “אמרנו כבר ואנחנו לא רוצים לחזור על זה. שימו מסכות!”

כדי שיהיה ממש כיף, היה מדובר בטיסה מלאה (במגבלות המושבים הריקים שדלתא מחייבת עכשיו). כידוע, כשיש טיסה מלאה בישראלים היא גם מלאה בילדים שלהם. אותם ילדים תרמו מאוד לחוויית השינה על המטוס והדגימו שוב את היכולת של אזרחי ישראל להתחשב בזולת. היה מאוד נעים לקום פעם ברבע שעה כשבכל פעם ילד אחר מתחיל לבכות.

אחרי יותר מדי זמן הגענו לניו יורק, נכנסנו לארה”ב ועברנו לשער לטיסת ההמשך. הטיסה ההיא היתה קצרה ונעימה יותר (אין מושבי אמצע, אז יש מלא מקום להניח חפצים). בנוסף, היא לא כללה דרישות חוזרות ונשנות של צוות המטוס לעטיית מסכה. המזוודות הגיעו ממש מהר ויצאנו ישירות לפגוש את אבא שלי. אני מודע לכללי הריחוק, אבל לאחר בירור קצר התברר שהסיכוי להידבק במטוס לא גדול וניגשנו לחבק אותו (חוץ מזה שאנחנו ממילא גרים עם ההורים כאן. כן, לקחנו סיכון).

כשהגענו התמקמנו מול המחשב והטלוויזיה והמתנו לאמא שלי. אחרי כמה שעות היא חזרה ומצאה אותנו על הספה. למזלנו הרב יש לה לב חזק, כי הוא עמד במבחן רציני מאוד באותו רגע. במשך כשעה הסברנו מה קרה ואיך ונתנו את רשימת המשת”פים המלאה.

בימים האחרונים ניצלנו את הזמן לנוח, לטייל קצת ולעשות קניות חשובות כמו בגדים, ציוד לקראת סמסטר החורף, צעצועים לחתולים ומתנה ליום ההולדת של אשתי. מחר תהיה ארוחת ראש השנה (בלי סגר) ובשבוע הקרוב יהיו עוד טיולים ומנוחה עד הטיסה חזרה ביום חמישי. מקווה שיהיה לאן לחזור.

יום טוב.
שלכם,
nadavs

לא רואים את האתר/התגובות כמו שצריך בסלולר? נסו את הלינק הזה

התגובות של 4 להפתעה אמיתית
  • מרים
    18/09/2020 ב0:06

    הילדים הלא מתחשבים האלה!! איך הם העזו לבכות???
    מזל טוב ושנה נהדרת 🙂

    הגב
    • nadavs • כותב הפוסט •
      27/09/2020 ב16:18

      מילא הילדים, מה עם ההורים?
      שנה נהדרת גם לך 🙂
      nadavs

      הגב
  • motior
    18/09/2020 ב5:44

    נשמעת חוויה יוצאת דופן… בהצלחה ושנה טובה

    הגב
    • nadavs • כותב הפוסט •
      27/09/2020 ב16:17

      תודה רבה!
      שנה טובה גם לך.
      nadavs

      הגב

השאר תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *

אתר זה עושה שימוש באקיזמט למניעת הודעות זבל. לחצו כאן כדי ללמוד איך נתוני התגובה שלכם מעובדים.