להתחיל מחדש

ערב טוב לכולם!

אתמול היה יום חגה (השלישי השנה) של הדמוקרטיה, יום שבו הייתי אמור לעבוד יום שלם ובסוף עבדתי חצי יום (עם השלכות להיום) בגלל חברות במפלגה של אידיוטים. את הבוקר העברתי באיחוד משפחתי עם אחי ואחותי שהגיעו מרחוק (כי אף אחד לא שינה כתובת) והלכנו לבכות בקלפי במקום בו אנחנו רשומים. לקראת הצהריים ארזתי אוכל, הדפסתי את כתב המינוי ונסעתי דרך המדינה הפלסטינית העתידית לאותה קלפי בדיוק בה ישבתי בספטמבר.

אחרי לחיצת יד לאב הבית שזיהה אותי מפעם קודמת נכנסתי לחדר באמצע השוואה בין שני פנקסי הבוחרים. עשר דקות לאחר מכן, כשהם סיימו סוף סוף, התיישבתי בכיסא ליד המזכיר והשתלטתי על המשימה החשובה של מחיקת המצביעים. המצביעים התחילו להגיע אחד-אחד ובצורה איטית אך בטוחה הבנתי שנפלתי על מזכיר פדנט (חשוב מאוד) עם קול מנג’ס וחוש הומור של איילת שקד.

כמה שעות אחרי שהגעתי החלטנו לוודא שוב שיש התאמה בין כל המחיקות והתברר שמי שהיה לפני עשה טעויות בסיטונות (וזה אחרי שביקשתי ממנו שישב שם כי אני לא סומך על אחרים. אופס). גיליתי שם שהטיפקס של ועדת הבחירות מאוד מוצלח ושמזכיר חדש יכול להיות אסון. מסתבר שהמזכיר עבר את ההכשרה ביום חמישי האחרון וזו הפעם הראשונה שלו (הוא נכשל במבחן הכניסה והתקשרו אליו, כמו שהתקשרו אלי, במסגרת היאוש של ועדת הבחירות האיזורית בנתניה), כך שהוא הסתמך בעיקר עלינו. לאורך כל הערב, בעיקר לקראת הסוף, הרגעתי אותו ואמרתי שהכל יהיה בסדר בספירה. גם המלצתי לו ללכת לשירותים בתשע וחצי והוא לא הקשיב (וחטף על זה בזמן הספירה), אבל אחרי ויכוח עם מישהי פסיכית על הליכה לשירותים הוא כנראה נבהל מכך שיצטרך ללכת שוב.

בועדת הקלפי ישבו איתי עוד שניים, מישהי מחור כלשהו בשומרון ומישהו מיצהר. כן, המאחז בעל אחוז הפסיכים הגבוה ביותר בישראל (התמיכה הגבוהה ביותר לעוצמה יהודית, באחוזים, היתה שם בספטמבר). הוא היה מאוד נחמד ואפילו יצא לנו לדבר על ההצבעה שלו (ושלי). שאלתי הרבה על החיים שלו שם, כי זה עולם אחר מזה שאנחנו מכירים כאן. אני מניח שלא היינו מסכימים על שום דבר, אבל הנחמדות שלו מאוד הועילה בזמנים המתים.

בספירת הקולות לא היו תקלות יוצאות דופן. בהתחלה המזכיר טען שיש בעיה בספירת המצביעים מכיוון שהוא פספס מעטפה כפולה (ושרף לנו כמעט חצי שעה על הקשקוש הזה). אחרי שלא נמצא מקור התקלה פתחנו את התיבה עם תקווה שהטעות אצלו ולא אצלי, והיא אכן היתה אצלו. כמובן שגם בספירת המעטפות הכחולות היתה טעות, אבל בזכות שיטת ארגון יעילה מצאנו אותה די מהר. התחלנו בספירת הקולות עם חילופי תפקידים פה ושם ואחרי יותר מ-470 מעטפות וקול אחד לפיראטים (מסתבר שמי שהצהיר שהצביע להם לא צחק) קיבלנו 2 קולות מעט מדי.

היה חשש קל בחדר, אבל מהר מאוד התחלנו בספירה חוזרת עד שהתברר שמקור הבעיה הוא ש”ס (נו, מה חדש?). איכשהו התפספסו שני קולות שלהם שנוספו בספירה חוזרת. ברגע שכל המספרים הסתדרו התחלנו לחתום על כל הפרוטוקולים, הכנסנו הכל לאריזות ויצאנו לדרך.

התהליך בועדת הקליטה היה הפעם מהיר יותר מבספטמבר ויצאנו משם תוך עשר דקות. נפרדתי מהמזכיר, חזרתי הביתה ושלחתי את אישור העבודה בקלפי לאחראית מטעם מפלגת העבודה. הצ’ק אמור להגיע קצת אחרי פסח, וכבר יש לי תוכניות גדולות לכסף הזה.

את המדגמים ראיתי בזמן שהמזכיר ניסה לבדוק למה יש בעיות במספרים ואת המדגמים המעודכנים, אלה שהפחיתו במעט את החשש, ראיתי כבר בבית. התוצאות לא מפתיעות במיוחד. מועמד אחד עשה הכל כדי לנצח בעוד הצד השני התעורר שלושה ימים לפני הבחירות. אולי ניסו ללכת על השיטה של הרדמת השטח, אבל במקרה שזה לא עובד, המצב אבוד. השמאל הישראלי (מלבד המשותפת) לרוב ממצה את האלקטורט שלו עד הסוף בעוד הליכודניקים מנמנמים. כל עוד לא מנסים להעביר ליכודניקים מצד לצד, יציאה שלהם לקלפי תהיה כישלון ברור של כחול לבן.

מעבר לכך, בעוד ביבי הלך על מעט מסרים ברורים במשך שלושה חודשים (לגנץ אין ממשלה בלי המשותפת, היכולת המדינית מול טראמפ ופוטין ובסוף הקרבה להכרעה), כחול לבן יצאו מאיזון עם הויתור על החסינות. במקום להמשיך ללחוץ על הנקודה הזאת ולהגיד שלנתניהו אין מנדט מוסרי ללכת על תוכנית המאה, הלכו לאיבוד, גמגמו על סיפוח, חשפו את חוסר הקוהרנטיות הפנימי של הרשימה והפסידו לליכוד מצביעים שנמאס להם מהברוך ורוצים הכרעה.

הטרגדיה האמיתית היא עגו”מ שהתוצאה שלהם מכניסה אותי לדילמה. מצד אחד, עמיר פרץ ואורלי לוי צריכים לעוף הביתה ולהתפטר מהרשימה עוד לפני השבעת הכנסת. מצד שני, במקום השמיני ברשימה מוצב אילן גילאון שעדיף להימנע ממנו בכל פרלמנט. אני בטוח שמפלגת העבודה תיפטר מפרץ בהזדמנות הראשונה ובכך ניפטר גם מלוי-אבוקסיס שהוכיחה שיש לה משקל אלקטורלי שלילי. הקולות שהם שמעו בפריפריה היו הצחוק של התושבים שלא הבינו מה שני הליצנים האלה רוצים מהם.

אם השמאל הישראלי רוצה לחזור אי פעם לשלטון (ובשמאל אני מתכוון לאלה שארץ ישראל השלמה לא מעניינת אותם ופשוט רוצים חומה גבוהה ביננו לבין הפלסטינים, בלי מדינת כל אזרחיה, מדינה דו-לאומית או סיפוח-ללא-אזרוח), צריך לזרוק את מפלגת העבודה לפח, את מרצ לספח לרשימה המשותפת במקום בל”ד (גם חברי המשותפת האחרים לא יתנגדו) ולהקים מפלגה חדשה שתכלול את רעיון השמאל המדיני הזה עם כלכלה חופשית בשיתוף של מספר גדול של מועמדים ערבים במקומות ריאליים (וכאלה שכן יוכלו לדבר נגד עזה, בטח לא כאלה שיש בעברם פוסטים עם תמיכה בטרור). הבחירות בספטמבר ואתמול הוכיחו שכאשר ישנה השפעה גדולה, המצביעים הערבים יוצאים מהבית (הלם ותדהמה). שיתוף מלא של הציבור הערבי זו הדרך היחידה של השמאל הישראלי לחזור לשלטון.

לא צריך ללכת לשוק חופשי בסגנון זהות (ובטח בלי עירוב של אלוהים כפי שנהוג בארץ כשמדובר על שוק חופשי), אבל להתרחק כמו מאש מהרעיונות ההזויים שפשטו בשמאל היום. בקיצור, מפלגה שתהיה דומה לשינוי, אבל עם פחות התנגחות בחרדים ובלי הצורך בכוכב בפרונט.

נכון, יש כיום את יש עתיד (ואפילו בראשה עומד מי שהיה כוכב עד לפני כמה שנים), אבל הרצון הנואש של לפיד בראשות הממשלה גרם לו להתחנף לימין בצורה בלתי נסבלת ולדבר שטויות. כמו חילונים רבים, גם לפיד נפל בפח של בנט וחשב שמשהו חדש התחיל ב-2013. כך הוא שרף את עצמו במשרד האוצר וזגזג בפראות מאז 2015. בעיית האמינות והקשקושים שלו מאוד קשה ויהיה לו קשה מאוד להתגבר עליה. וכל זה בלי לשכוח את הנציגות הערבית ואת אמירת הזועביז של לפיד ששרפה אותו בפני 20 מנדטים פוטנציאליים.

ולסיום, היום שלחתי למפלגת העבודה מכתב המבקש להפסיק את חברותי במפלגה. התרגיל המסריח של החלפת עבודה של יום שלם בחצי יום (ועוד משמרת בוקר התחלתית) היה הקש ששבר את גב הגמל אחרי שסתמתי את האף חזק מאוד עם צירוף אורלי לוי ביולי. מעולם לא הייתי תומך גדול שלהם וכל ההצטרפות אי שם ב-2015 נועדה לשם עבודה בבחירות, אבל האפשרות להשפיע היתה לא רעה והיכולת למנוע מפרץ להתמנות ליו”ר בכלל היתה משמעותית. אחרי הדחתו המוצדקת של גבאי כבר לא טרחתי להצביע בפריימריז: הבחירה בין פרץ, שמולי ושפיר היתה כמו בחירה האם להידקר בגב בצד ימין או בצד שמאל. החיבור עם אורלי לוי היה קטסטרופה שהתריעו עליה עוד ביולי, אבל הבחירות המרובות והרצון שלי לעבוד בבחירות הכריע. הפעם זה נגמר, עם או בלי ממשלה. אם יהיו בחירות בספטמבר, אקווה שועדת הבחירות תסכים לוותר על הצינון (הם אמורים להיות סופר-נואשים עד אז). אם לא, אחכה עוד קצת עד שאוכל להיות מזכיר. לא מוכן יותר שיעשו ממני צחוק. ואם רק ינסו למנוע ממני את הצ’ק בגלל עזיבת המפלגה הם יאלצו לשלם אותו פלוס פיצויים, ומימון הבחירות שלהם קטן הפעם.

יום טוב.
שלכם,
nadavs