בוחן בסבלנות

צהריים טובים לכולם!

השבוע התקיים בוחן האמצע בקורס אותו אני מתרגל. אמנם הפעם לא כתבתי שאלה לבוחן, אבל כן התבקשתי לבדוק את השאלות של המרצה והמתרגל השני. שתיהן נראו לי די סטנדרטיות וסבירות, כך שהנחתי שלא יהיו יותר מדי דרמות. אמנם השאלה השניה (של המרצה) היתה קצת מעצבנת, אבל היא לא היתה משהו בלתי אפשרי. בבוחן עצמו אכן לא היו הרבה שאלות, אבל כן היו הרבה שואלים. אותן שאלות חזרו שוב ושוב, לחלקן נאלצתי להגיב רק ב”תחשוב מה יותר הגיוני כאן”. בסוף השבוע אבדוק את התשובות של הסטודנטים לשאלה של המרצה ולאחר מכן אעביר הכל למתרגל השני כדי שיבדוק את שלו. שיהיה לו בהצלחה עם התלונות לאחר מכן.

במהלך הבוחן ישבתי בחוץ עם המרצה. כשראיתי אותו בפעם הראשונה ניגשתי והצגתי את עצמי, כי עד אז לא נפגשתי איתו כלל. לצערי הרב, הוא לא ממש איש שיחה כמו המרצה שאיתו אני עובד בסמסטר אביב, אז אחרי רבע שעה השיחה שלנו נגמרה ובילינו את שאר הזמן בקריאה בטלפון. בשבע וחצי, כשנגמר הזמן הרגיל של הבוחן, הוא שאל אם אוכל להישאר עוד קצת. נאלצתי להגיד שכן וחיכיתי עוד חצי שעה עד שיסתיימו בחני הארכת הזמן. משם נמלטתי מהר לאוטו (שהצלחתי לחנות קרוב לבניין, אחד מהישגי הגדולים ביותר בטכניון) וניסיתי לא להירדם בדרך לנתניה.

הרחק משם, בהנהלת הליכוד עובדים במלוא המרץ כדי לעזור לביבי לרמות בפריימריז שיתקיימו עוד שבוע. הניחוש שלי בפייסבוק היה שאחרי הפריימריז יתחיל קרב עתירות ותלונות על זיופים ורמאות, אבל נראה שבליכוד החליטו להקדים את הזיופים ועברו למחיקה סיטונאית של חברים החשודים בתמיכה בגדעון סער. ככל הנראה ביבי ינצח בעוד שבוע וימשיך להטריף את המערכת, אבל טוב לדעת שנשארו כמה כיסי שפיות בליכוד שיוכלו להעלים את ויכוחי כן-ביבי-לא-ביבי לויכוחי כפיה דתית והסכסוך עם הפלסטינים.

בינתיים בשמאל עובדים על מתן חסינות לביבי באמצעות ריצה בכמה שיותר מפלגות. במפלגת העבודה החליטו להמשיך לרוץ עם מגנט המנדטים אורלי לוי, במרצ עברו לסכסוכים פנימיים על מקומות לא ריאליים וסתיו שפיר מברברת את עצמה לדעת על תמיכת הציבור ועלולה לגלות שיש לה פחות תמיכה מאיתמר בן גביר. חבורת הליצנים הזאת לא קוראת בכלל את המפה – אלא אם סער יפתיע, הבחירות הקרובות יהיו גם הן על נושא כן-ביבי-לא-ביבי. לא אידיאולוגיה, לא פערים, לא שוויון, לא שום דבר. במקום לרוץ בפתק אחד ולהוות סמן שמאלי בגוש עד שהמערכת תחזור לשפיות, הם מעדיפים לבלבל במוח על תהום אידיאולוגית בין המפלגות (האם להזמין למסיבת סיום הקמפיין בלונים בצבע ירוק או אדום וכחול). אם כחול-לבן שוב ילכו על קמפיין המפלגה הגדולה, יש סיכוי שאחת המפלגות לא תהיה בכנסת הבאה, במיוחד אם סתיו שפיר מתכננת סחיטה באיומים כמו אהוד ברק.

כדי שבשמאל האידיאולוגי לא ירגישו בודדים, גם בימין עושים את אותם מהלכים אידיוטיים. הבית היהודי והאיחוד הלאומי מסתובבים במעגלים סביב שאלת איחוד המפלגות למפלגה עם שם מטעה (“מפלגת הציונות הדתית”) וקיום פריימריז. רפי פרץ, שנראה שהשתן ממלא לו את הראש, מסרב לפריימריז (הגיוני בהתחשב במגנט המנדטים שהוא) וסמוטריץ’ כבר מתכנן על המקום הראשון (כדי שגם הוא יוכל להיכשל בבחירות לכנסת בתור ראש רשימה. מצד שני, אולי הפעם תהיה הכרעה והוא ישאר בראש הרבה זמן).

בימין הליברלי-כלכלית ממשיכים לבלבל במוח. איילת שקד עדיין מתלבטת האם היא רוצה להיזכר כפארסה או כטרגדיה ולא מצליחה להחליט איפה להתמודד. פייגלין החליט שזהות לא תתמודד וכתב פוסט בסגנון “מי הסתכל עלייך בכלל יא מכוערת?” שבו האשים את הציבור הישראלי שלא מוכן לרעיונות הנשגבים של זהות. במפלגה הליברלית החדשה כבר מתחילים לריב על המקום הראשון, וזה עוד בלי שהוכיחו שיש להם יותר מאלף קולות. מדהים איך רמת החשיבות העצמית של מפלגות בישראל עולה עם הירידה במספר המנדטים. עוד לא ברור אם זה יותר עצוב או מצחיק.

ולסיום, עדיין לא החלטתי אם כדאי לעבוד בבחירות הקרובות. אני אמנם נהנה מזה וגם הכסף לא רע בכלל, אבל זה נחמד פעם בכמה שנים. בפעם השלישית זה כבר מעיק. יש סיכוי די גבוה שאת השניים במרץ אבלה עם אשתי בבית. או שלא. נראה אם מפלגת העבודה תהיה נדיבה מספיק להציע יום עבודה שלם ותפקיד יושב ראש.

יום טוב.
שלכם,
nadavs