תקועים אך מרוצים

צהריים טובים לכולם!

כאב הראש של מערכת הבחירות נגמר וכאב הראש של הרכבת הממשלה מתחיל. הפעם המצב קצת יותר מהנה כי ביבי צריך להזיע כבר מההתחלה והוא עושה את זה נהדר. מאז יום חמישי מיטב המוחות בליכוד (רגב וזוהר) קוראים לגנץ להצטרף ולהפסיק את כל החרמות שלו נגד אחרים. ככל הנראה בימים הקרובים, אחרי שגנץ יקבל את הרכבת הממשלה (אם כחול לבן לא יתנהלו כמו אידיוטים מוחלטים), יפנימו גם בליכוד שהשלטון מתרחק מהם ויתחילו לחשוב על העתיד.

בינתיים בליכוד ובכחול לבן מתקיים מירוץ לתחתית: מי יקבל שני את המנדט להרכבת ממשלה. במקום כחול לבן לא הייתי בונה על התיאוריה הזאת. קודם כל, הראשון שמקבל את המנדט יכול לקבוע את ראש הועדה המסדרת ויותר קל לו להחליף את יו”ר הכנסת. סילוק של יולי אדלשטיין ומיקי זוהר ממקומם זו מצווה גדולה אחרי תפקידם בכנסת ה-21. שליטה על הכנסת תעזור גם במקרה שגנץ נכשל וביבי איכשהו מצליח להרכיב ממשלה. החלפה של יו”ר הכנסת לאחר מינוי דורשת תמיכה של 90 ח”כים ואת זה לא יצליחו להשיג. יו”ר כנסת שלא מתכופף בפני הממשלה יהיה הישג בפני עצמו אחרי החורבן שהשאיר אדלשטיין במוסד הזה.

בינתיים במפלגת העבודה ובמרצ מתחילים להאשים אחד את השני בכישלון, אבל באמת שאין מה לריב. הגודל של השמאל הישראלי (שמאל מהבחינה הזאת שמתנגדים לישיבה בשטחים ורוצים כלכלה יותר ריכוזית) לא השתנה הרבה בשנים האחרונות. מפלגת העבודה הותיקה היתה שמאל רק במובן שהיא לא היתה הליכוד. כנ”ל גם למחנה הציוני וכמובן כחול לבן. הגודל של השמאל המדיני (אלה שאומרים תמיד שצריך לצאת מהשטחים עכשיו) הוא גודלה של מרצ והגודל של השמאל הכלכלי הוא זה של העבודה גשר. לקראת הבחירות לכנסת ה-23 כדאי להם מאוד להתאחד, כי אי אפשר לסמוך על זה שהקולות יתחלקו בצורה כ”כ נוחה כדי שכולם יעברו את אחוז החסימה.

בציונות הדתית מתחילים להפעיל את השיטות של מפלגת העבודה ושולפים את הסכינים. כולם נורא מאוכזבים מהתוצאה של איילת שקד שהביאה שבעה מנדטים בלבד, אבל להגנתה אפשר לומר שהיא מיצתה את מאגר המצביעים האפשרי בצורה מצויינת. ההישג של 2013 היה ייחודי וקרה בגלל שבנט רק נכנס לפוליטיקה ועשה רושם של מתנחל-שהוא-גם-אח (למרות שהוא בכלל מרעננה). הרושם הזה הביא הרבה חילונים שלא שמו לב למי שמתחבא בהמשך הרשימה. אחרי שנתיים בכנסת כבר הבינו מה הולך שם וירדו לשמונה מנדטים. במהלך ארבע השנים במשרד החינוך התחיל קמפיין ההדתה שעבד בצורה מצויינת שהוביל בסופו של דבר להקמת הימין החדש. לצערם הרב של בנט ושקד, לא היו הרבה קונים לסחורה של “מפלגה דתית-חילונית” (והם בקושי ניסו לפנות לחילונים). בשבוע שעבר, למרות כל הדיבורים על “בלוק טכני”, זה עבד עוד פחות טוב. המצביע החילוני אולי רצה את מתן כהנא, אבל פחד להכניס במקומו את עידית סילמן.

גם הכעס על בן גביר לא במקומו. הוא אמנם שרף 83 אלף קולות (יותר ממה שחזה שהוא שווה באפריל, באמת מרשים), אבל מבחינת הגושים זה כמעט חסר משמעות. אם אחוז החסימה היה מכניס את עוצמה יהודית, זה היה על חשבון יהדות התורה וכחול לבן כך שמאזן הגושים היה משתנה לתיקו 56. אותו דבר אם כל קולות עוצמה יהודית היו מתפזרים בין הליכוד לימינה (בגלל הסכם העודפים בין הרשימות, זה לא משנה לאן הולכים הקולות מבחינת הגושים). ההבדל היחיד הוא שעכשיו יש לבן גביר מספרים לחזק את הטענה שלו למו”מ הבא.

הדבר הטוב ביותר עבור הציונות הדתית יהיה לנוח, לשתות מים ולהוציא את כל השתן מהראש. ככל שתגיע יותר מהר ההבנה שהם לא יגיעו לשלטון בזמן הקרוב, כך ייטב להם. שיתאחדו למפלגה אחת גדולה שמייצגת את כל הזרמים ויפסיקו לבלבל לחילונים את המוח, זה לא עובד. מי שרוצה למשוך מצביעי ימין חילונים צריך להתנתק ממייסדי בתי הספר לנבואה.

בליכוד עדיין לא הבינו מה קרה להם, אבל אם יהיו תקלות בהרכבת הממשלה הם יבינו. אחרי שביבי עשה מהפכות בלי סוף בחודשים האחרונים, אולי יהיה כדאי גם להם להתנתק מהשמרנות ולהתחיל להיות קצת יותר פרוגרסיבים. בינתיים הבכירים לועגים לגנץ ומקווים שיצליח. לפחות יש להם את תוכנית ב’ – לעשות קולות של שטיח בשנים הקרובות ולקוות שמנדלבליט יעשה בשבילם את העבודה.

ולסיום, קצת על יום הבחירות שלי. הגעתי לשטחים קצת אחרי שתיים וחצי ומצאתי מקום עם נוף מדהים ואוכלוסיה שעבורה אני כמעט חייזר (ועבורי הם כמעט חייזרים). שלושת חברי לקלפי היו אנשים נהדרים (וכולם צעירים ממני), עם כל הסטריאוטיפים של הציונות הדתית – הבנות שנשמעו כמו פארודיה על הפארודיה של ארץ נהדרת והבחור שמתחתן אחרי שלושה חודשים כי הוא טוען שהוא כבר לא רואה סיבה לכך שהם יחזרו לבתים נפרדים אחרי פגישות (אצלנו החילונים יש לזה שם אחר וגם פתרון, אבל לא הצעתי אותו). הם היו די בהלם כששמעו שאני נשוי, שאלו איפה הטבעת שלי (ואז פתחו בדיון של חצי שעה על ענידת טבעות נישואין לגברים) וחשבו שאני טבעוני. במהלך כל היום ניסו לגלות למי הצבעתי, אבל סירבתי לספר להם.

קצת אחרי שהגעתי ביקשתי לאזן את כל הסימונים (שלא יהיו תקלות מאוחר יותר בספירה) וגיליתי טעויות, כך שאחת הבנות איבדה את משרתה בשולחן ועברה לציורים. בסך הכל לא היו תקלות מיוחדות ואפילו הצלחתי לגרום למפקחת של ועדת הבחירות לחייך (אחרי שאמרתי לה שנולדתי וגדלתי קצת בנתניה, העיר שבה היא גרה). לא היה משקיף אחד, אבל גם לא היה צורך: כל חברי הועדה מלבדי היו בעד ניצחון של ימינה ועוצמה יהודית, כך שלא היה חשש מיוחד שפתקים שלהם יפסלו בכוונה. ברבע לעשר ניסינו להתחיל בספירת המצביעים, אבל הם המשיכו להגיע. בשתי דקות לעשר(!) הגיעה המצביעה האחרונה שבלבלה אותי לגמרי וגרמה לי לחשב שוב את מספר המצביעים. בסוף הצלחתי להגיע למספר הקסם 455 ועם זה פתחנו את התיבה.

אחרי ספירה ראשונה של המעטפות הגענו ל-452, המספר שמשמעותו היא כאב ראש. ערכנו ספירה חוזרת וגילינו עוד שלוש מעטפות שברחו והגענו למספר הנכון. אחת הבנות הציעה את עצמה לפתיחת מעטפות, השניה ואני סיכמנו על בקרה במהלך הסימון בגיליון הספירה והתחלנו. מי שפתחה את המעטפות התגלתה כיעילה במיוחד ופתחה אותן בקצב מדהים. בשלב מסוים הן התחלפו והתברר שגם השניה יודעת את העבודה. אחרי פחות משעה(!) הצלחנו לספור את כל המעטפות, למרות שהאחרונה בלבלה אותנו. היא היתה ריקה, אבל היינו צריכים לוודא שהיא באמת ריקה ושלא היה בלבול עם מעטפה פתוחה אחרת. חישבנו את כל הקולות עד אותו רגע והתברר שאכן זו המעטפה האחרונה והיא ריקה. את הפתק הלבן שמצאנו אני עוד יכול להבין – יש מי שחושב שזו הצבעת מחאה. מעטפה ריקה זה משהו שלא אצליח להבין אף פעם – טרחת והגעת לקלפי, לא תכניס איזה פתק?

אחרי שחתמנו על הכל ובדקנו שוב שכל המספרים מסתדרים, בדקתי את תוצאות המדגמים ויצאתי עם המזכיר לכיוון ועדת הקליטה שהיתה קרובה יחסית אלי הביתה. בדרך הצצנו פנימה לקלפי בחדר השכן, שם ישבה המפקחת של ועדת הבחירות (ההיא מנתניה) וצילמה את המסכנים שם מתבלבלים בספירה. נסעתי אחרי המזכיר חזרה למדינת ישראל ועצרו אותי במחסום. סיפרתי להם מאיפה הגעתי והחיילים שם שאלו אותי למי הצבעתי ולא פתחו את המחסום. רק בפעם הרביעית שסירבתי הסכימו סוף סוף לאפשר לי לחזור לשטח הריבוני הישראלי. הכיבוש באמת משחית.

בועדה האזורית רשמו אותנו, בדקו שהבאנו את כל מה שנדרשנו להביא ונשלחנו פנימה לוידוא שלמות הפרוטוקול. דקה אחרי שנכנסנו התחילו הקולטים לעבוד, אבל ברגע שנתפסו כל העמדות על ידי מי שלפנינו התברר שנתקענו בחוץ וניאלץ לחכות. נהנתי קצת מהכיבוד (עוגיות שוקולד צ’יפס) בזמן שחיכינו ולבסוף הגענו לאחד הקולטים. פתחו את הפרוטוקול, לקחו את המעטפות הכפולות ובדקו שכל המספרים שלנו מסתדרים. אחרי שראו שהכל עובד שחררו אותנו לדרכנו ונפרדתי מהמזכיר. בשעה 0:30 הגעתי הביתה ישירות לעדכון הדרמטי של קמיל פוקס (שנתן מדגם מדהים בעשר בלילה והרס בעדכון) ונשארתי ער עד לנאום העצוב של ביבי מול הליצן שדיבר איתו חצי מהנאום. ארבע שעות מאוחר יותר קמתי בגלל התחייבויות קודמות ואז התברר שבניגוד לפעמים קודמות, לא הלכנו לישון בלי ביבי וקמנו איתו, אלא הלכנו לישון בלי ביבי וקמנו עוד יותר בלי ביבי. עכשיו נראה אם גנץ ידע לשחק נכון בקלפים שקיבל.

יום טוב.
שלכם,
nadavs