צהריים טובים לכולם!
היום הגיע לסיומו השלב הלפני אחרון (בתקווה) בסאגה הבלתי נגמרת של התאונה שעברתי באוקטובר (תקציר הפרקים הקודמים: היתה תאונה וחברת ההסעות שיגעה אותי, תבעתי את הביטוח שלהם, הביטוח שלהם סירב לשלם וגם הם ולבסוף הגשתי תביעה). היום סוף סוף התקיים הדיון במשפט השני שלי תוך שלוש שנים, אבל הפעם הייתי בתפקיד התובע. על מנת להכיר את הפרוצדורה (ולהימנע מאיחור כתוצאה מהליכה לאיבוד) מצאתי את עצמי באולם של הרשם הבכיר אורן כרמלי כבר בתשע ועשרה, ארבעים דקות לפני תאריך הדיון המיועד.
כשהגעתי כבר התנהל דיון אחר בנושא רכב (נושא מאוד פופולרי בתביעות קטנות) שנגמר בניצחון מוחלט לתובעים. מיד לאחריו עלו שני אנשים מהתביעה הבאה. התובע הוא איש מקצוע בתחום האלומיניום והשני ככל הנראה שיפוצניק כלשהו. התובע התחיל בתיאור קורע לב של מסכת התללות שהעביר אותו הנתבע. תוך כדי ההסבר התברר שהיינו כולנו בנוכחותו של סלב. הנתבע הופיע בתוכנית “יצאת צדיק” כשהוא מרמה אנשים ובורח מחיים הכט (הסבירו לו שזה לא משפט פלילי, אז עדויות אופי לא עוזרות). לאחר מכן עלה הנתבע ולבסוף גם העד, שהוא חבר של התובע ובן דוד של הנתבע (כן, זה עד כדי כך משעשע) והציג לנו ריב בשפת רחוב סטנדרטית כשמדי פעם הצדדים זורקים “כבוד השופט” (הוא לא שופט). לבסוף נשלחו כל הצדדים החוצה כדי לסגור הסכם שיהיה מקובל על כולם (כי אין הוכחות לכלום). והתחיל הדיון הבא.
בדיון הזה חזר המייצג שהפסיד בדיון הראשון בו הייתי וייצג הפעם את חברת אלבר, אותם תבע מישהו שהם גבו ממנו סכומים מופרכים על תאונה. עם אפס ידע משפטי הוא הצליח לקבל חזרה את כל הכסף המיותר תוך שהרשם עושה עבורו את כל העבודה ומנהל דיון צעקות די משעשע עם נציג אלבר שהתפתל. הוא אפילו הביא נציגת שירות שסיפרה סיפור שונה לחלוטין מכל מה שסופר עד עכשיו, עד שהיא נופנפה. לבסוף נשלח נציג אלבר לבקש חוות דעת של המפקח על הביטוח (מכיוון שהם מבטחים את עצמם) ובזמן ההמתנה התחיל הדיון שלי.
אחרי שהוזהרתי לומר רק את האמת פתחתי בנאום סוחט דמעות של כל הסאגה (טוב, לא סוחט דמעות). מולי עמד נציג משפטי של החברה, הנהג הפוגע וחברתי הטובה משכבר הימים, קצינת הבטיחות. אחרי שסיפרתי מה שקרה, סיפרה קצינת הבטיחות שעבר המון זמן מרגע התאונה עד שהגעתי למוסך ושבכלל לא רואים פגיעה בסרטון. אחרי שהראתי את הסרטון, הם ניסו להגיד שלא ברור מי פגע במי ושאולי פגעתי ברכב שלהם(!), אבל בסופו של דבר גם עיוור יכול לראות שהם פגעו בי.
קו ההגנה הסופי היה השאלה “למה לא יצאת להחליף פרטים?”, אבל השאלה, כמסתבר, לא רלוונטית ומלבד זאת גם סימנתי לנהג לעצור בצד (צפרתי לו ועמדנו לידו תוך סימון עם היד). לבסוף הרשם אמר שהוא לא רואה שום דבר מלבד לקבל את התביעה במלואה מכיוון שאין להם שום דו”ח שמאי חלופי או אפילו עדות של בעלת המוסך שעשתה לי צרות. בנוסף, קיבלתי הוצאות משפט גבוהות ממה שחשבתי שאפשר לקבל בתביעות קטנות, כך שאפילו כאן זה הסתדר.
בסיום הדיון המדפסת באולם נתקעה, אז נשלחנו למזכירות לקבל פרוטוקול. שם נכנסתי יחד עם הנציג המשפטי של החברה שהתברר כאדם מאוד נחמד ואמר לי “כן, רואים שפגענו, אין מה לעשות, אבל בפעם הבאה תצא להחליף פרטים”. דיברנו קצת בזמן שחיכינו לתורנו ולבסוף הוא אמר שיסדר לי את התשלום, לחצנו ידיים ונפרדנו.
בעודי כותב את הפוסט הזה התקשר אלי מנהל החשבונות של החברה וביקש חשבונית מס מהמוסך כדי שיהיה לו איך לשלם. כבר התחלתי לחשוד שכאב הראש חוזר, אבל שיחת ועידה קצרה בהשתתפות מזכירת המוסך ומנהל החשבונות סגרה את העניין וכולי תקווה שהכסף יועבר בקרוב וללא צרות מיותרות.
בזו תמה, ככל הנראה, הסאגה הזאת. תשעה חודשים של כאב ראש שיכל להימנע ולהסתיים הרבה יותר בזול (עבורם) אם רק היתה להם קצינת בטיחות שהיא קצת פחות ראש בקיר. למסקנה החשובה עבורי (ושאני ממליץ לכל קוראי) הגעתי כבר לפני תשעה חודשים – מצלמת רכב מצילה חשבונות בנק ממוות.
יום טוב.
שלכם,
nadavs