חזק מול המראה

צהריים טובים לכולם!

בדיוק היום לפני עשר שנים לקחו אותי לתחנת חוף הכרמל בחיפה ומשם באוטובוס לתל השומר. קשה להאמין שעברו עשר שנים מאז אותו יום שבו קיבלתי את מדי חיל האוויר וסומנתי רשמית כשוטף כלים מקצועי. יש דברים שלא השתנו בצה”ל מאז – הזלזול בחיי אדם, בזבוז הזמן של חלק גדול מהחיילים, יעילות קרובה לאפס וקצינים שמוכיחים שתנאי הקבלה לבה”ד 1 הם תעודת זהות ישראלית ודופק. מצד שני, יש דברים רבים שהשתנו: המשכורות עלו בצורה משמעותית (אך לא מספיקה), נכנסו כלים חדשים רבים (ומערכות הגנה כמו כיפת ברזל) והחשוב מכל – התחלף הגוף ששולט בצה”ל, כלומר ממשלת ישראל.

באופן מביך למדי, ממשלת ישראל הנוכחית, בראשות מר ביטחון שלצידו האיש שיודע לספור עד 48, מתגלה כרופסת לחלוטין וכושלת באופן מחפיר בניהול משא ומתן. בעימות מול חמאס אין בכלל טעם להשוות כוחות. ישראל עליונה על הארגון הזה בכל פרמטר אפשרי של הפעלת כוח צבאי. מהסיבה הזאת היינו יכולים לצפות שעימותים צבאיים יוכרעו תמיד לצד שלנו וכאשר יגיע הצד השני או צד שלישי מתווך כלשהו בבקשה למשא ומתן, ניכנס אליו מתוך עמדת כוח ונוכל להציב תנאים. במקום זאת, בחודש וחצי האחרונים זרק ביבי לפח את כל העקרונות האלה והחליט להיכנע לכל גחמה של חמאס.

מאז תחילת יולי, כאשר התחילו סבבי ההסלמה הרציניים, הביזיון חזר על עצמו. אחד הצדדים ירה את אות הפתיחה ומשם התחיל סבב תקיפות שבו צה”ל הורס בניינים בעזה וחמאס הורס בניינים בישראל. בסוף כל סבב כזה, כשחמאס ראה שהגיע הזמן, אנשי הארגון רצו למצרים לבקש הפסקת אש. מר ביטחון, זה שכתב ספר על מלחמה בטרור, קיבל את הפסקת האש בכל פעם. החלק המגוחך ביותר התקיים בסוף השבוע האחרון לאחר ההסלמה המשמעותית ביותר. קצת לפני אחת עשרה בלילה חמאס הודיע על הפסקת אש (תמיד עם המילים “מבחינתנו הסבב הסתיים”) ובאורח פלא האש הפסיקה משני הצדדים. יום לאחר מכן, אחרי שיצאה מהקבינט ההודעה על “חמאס ספג מכה קשה ונמשיך להכות בו”, פיקוד העורף הורה על חזרה לשגרה בעוטף עזה. עם כל הכבוד, אני בספק אם מישהו מאמין למילים החלולות האלה.

הצרה הגדולה עם עזה היא שמדיניות הממשלה הנוכחית היא להשאיר את המצב כפי שהוא, על סף קריסה. מדי פעם חמאס יורה ונותן לביבי אפשרות להצהיר שהוא חזק, בעוד שהוא נכנע לכל דרישה שלהם מיד עם קבלתה. בכל הסבבים האלה תמיד חמאס אמר את המילה האחרונה בעוד ישראל קיבלה את כל התנאים.

מעבר לכך, אתמול דיווח ברק רביד בערוץ 10 על פגישה של ביבי וא-סיסי במצרים לקראת הסדר. היום כבר פורסם מאמר בלוס אנג’לס טיימס שאומר שההסכם בין ישראל לחמאס כבר כמעט מוכן (מעניין מיהו אותו פקיד בכיר ולאיזה מספר הוא הגיע בספירה עד 48). יתכן שכל הפסקות האש האלה נועדו כדי לשמר את ההסכם, אך בהפסקות האש האלה ישראל אותתה באופן קבוע שהיא הצד החלש במשא ומתן ומוכנה להיכנע לכל תכתיב רק כדי שיהיה הסכם. בכל ספר שאי פעם נכתב על משא ומתן כתוב בעמוד הראשון לא לשדר לצד השני שאתה רוצה את ההסכם יותר ממנו, אבל כנראה שאין הרבה מה לצפות מהאיש שנסחט במשא ומתן הקואליציוני על ידי ליברמן ונפתלי בנט.

מלבד יכולתו המופלאה של ביבי להסכים להפסקות אש, גילינו בסבבים האחרונים את תת-אלוף רונן מנליס, דובר צה”ל המשעמם ביותר שיצא לי להקשיב לו. בכל פעם שנשאל שאלה בטלוויזיה, הוא מיד פתח בנאום שלם על נושא שכלל אינו קשור לשאלה. לאחר שכולם נרדמו, הצליחה המגישה להגיד לו תודה רבה ולהשאיר את כולם מבולבלים. ברור לי שתפקיד דובר צה”ל הוא להיות השקרן הצבאי הראשי, אבל אם אפשר למנות אחד כזה שגם יענה על השאלות ששואלים אותו מצבו של מוסד הדובר ישתפר פלאים. אני לא חושב שאזרחי ישראל ישרדו סבב לחימה עם האיש המרדים הזה.

ולסיום, לאחר עשר שנים, יש לי בקשה אחת מצה”ל – שחררו אותי כבר. חברים שהתגייסו איתי או אחרי כבר שוחררו מסיבות מגדריות (נשים קיבלו פטור אוטומטי ממילואים) או אי-קריאה למילואים. רק אני ממשיך להיות רשום במערכת, חושש מכל הודעה בטלפון שכוללת את המילה “מילואים” (למרות שרובן מכילות את איגרת הרמטכ”ל לפסח או ראש השנה). לא דיברתם איתי כבר שנים, שחררו. מבטיח להגיע לטקס, רק תנו לי לצאת משם.

יום טוב.
שלכם,
nadavs