נושא המדליה

ערב טוב לכולם!

זהו, זה קרה. אחרי אינספור שעות הכנה, טיולים בנבכי הביורוקרטיה הצ’כית ולחץ בלתי נגמר, נערכה החתונה בפראג ועברה בשלום. אלו היו כמה ימים מלחיצים שכללו דרכון שאבד, ריצה למשטרה ומרצדס שלא הגיעה, אבל בסופם הכריז האיש עם השרשרת שהנישואים תקפים וביקש שניתן טבעות אחד לשני לצלילי האורגן.

המסע לצ’כיה התחיל ביום שלישי בנתב”ג. יצאנו מהבית ברכבת לאחר השלמת קניות (וללא ארוחת צהריים – טעות יקרה מאוד) בקניון והגענו לטרמינל 1. שם ביצענו את הצ’ק אין ודיילות הקרקע הנחמדות, שראו שהבאנו מזוודות כבדות מדי, אישרו לנו להכניס אותן לבטן המטוס ללא עלות. ביקורת הדרכונים עברה הפעם בלי בעיה (ויתרתי מראש על הניסיון לעבור בקורא האוטומטי ופניתי מיד לפקיד הרלוונטי) ומצאנו את עצמנו בדיוטי פרי של טרמינל 1. בפעם הקודמת שטסתי משם היתה הסעה לטרמינל 3 ובניתי על פיצה האט. במקום זה, התברר שבנו דיוטי פרי קטן ומסכן בטרמינל הישן שהאוכל היחיד בו הוא לחמניות עשויות זהב (אין הסבר אחר לכך שהן עולות יותר משלושים שקלים). מכיוון שהיינו רעבים שילמנו ביוקר כדי לא לעלות למטוס עם בטן מקרקרת.

הטיסה עצמה עברה בלי אירועים מיוחדים (חוץ ממזגן מטפטף שסידר לנו שורה פרטית לשנינו) ולאחר הנחיתה (המוקדמת) יצאנו לטרמינל כדי לגלות שהנהג שלנו כבר מחכה. לאחר נסיעה קצרה של כחצי שעה הגענו למלון, אך כשרצינו לעשות צ’ק אין התברר שאחד הדרכונים לא נמצא. לאחר חיפוש בכל התיקים ביקשנו להרים טלפון לנהג שאכן אישר שהדרכון נמצא אצלו ויגיע מאוחר יותר. נרגענו, נכנסנו לחדר והתחלנו להתאדות. המזגן לא תפקד כל כך ואיים לגרום לנו לנזול לתוך המיטה. ניסינו לשכנע את פקיד הקבלה להעביר אותנו חדר, אבל ללא הועיל. בלית ברירה יצאנו לאכול ללא חדר חלופי וישנו עם חלון פתוח רק כדי להתעורר מכל רכבת קלה שעברה מחוץ לחדר.

ביום רביעי קמנו מוקדם, הצלחנו לשכנע את פקידת הקבלה שתעביר אותנו לחדר אחר ונסענו מהר למשטרת ההגירה בפראג כדי לקבל אישור על כך שנכנסנו לצ’כיה באופן חוקי. שם פגשנו את אנדריי המפורסם שכבר לקח מספר לתור ונתנו לו כסף עבור האיפור והטיפול בשיער. לאחר המתנה קצרה נכנסנו לחדר, חתמנו על המסמכים הרלוונטיים וחיכינו בחוץ זמן לא מבוטל על מנת לחתום שוב על עוד מסמכים. משם נסענו לכיכר ואצלב, שם ביקש אנדריי שנחכה לו לפני הנסיעה לעיריה. לאחר המתנה קצרה הלכנו ברגל עד לבניין הרלוונטי, שם חתמנו על מסמכים בצ’כית כשהדבר היחיד שאנחנו מבינים הוא השמות שלנו על הניירות.

כשנגמר הסיפור הזה הלכנו לטייל קצת בעיר ולקראת ערב חזרנו למלון להגיד שלום לאחותי שהגיעה מוקדם. לאחר כשעתיים הגיעו גם ההורים והאחים האחרים ובשלב הזה נפרדנו מהם ופרשנו לחדר מכיוון שהיינו גמורים לגמרי מהשינה הלא טובה בלילה לפני (חום ורעש זה לא שילוב טוב).

ביום החתונה קמנו מוקדם, אכלנו ארוחת בוקר טובה וחזרנו לחדר כדי להמתין למעצבות השיער והמאפרות. בשעה תשע וחצי בדיוק הגיעה הראשונה וכמה דקות אחריה הגיעו עוד שתיים, כשאחת בשבילי. בפעם הראשונה מזה כמה שנים סירקו אותי כמו שצריך ולאחר מכן הוסיפו קצת ג’ל וספריי כלשהו כדי להחזיק את כל הקונסטרוקציה במקום. משם הלכתי לחדר של ההורים כדי להתארגן שם (בעוד האחרות עובדות על תוספות שיער ואיפור שדרשו הרבה יותר עבודה). יצאנו קצת לטייל, נשמנו אוויר צח ולבסוף הלכנו להתארגן וללבוש חליפות. קצת לפני שעת ההסעה חזרתי לחדר, שם ראיתי את אשתי המיועדת בשמלת כלה. אספנו את החפצים האחרונים הדרושים ויצאנו לדרך.

ביציאה מהמלון ציפתה לנו אכזבה – לאחר שהובטחה לנו מרצדס שתיקח אותנו לעיר העתיקה, גילינו שניאלץ להסתפק בסקודה סופרב (משום מה זה הטריד רק אותי ולא אותה). נסענו לשעון האסטרונומי, שם חיכה לנו אנדריי המארגן ורומן הצלם. הוא התחיל להנדס את כל האופרציה, צילם אותנו נכנסים, יוצאים, פוגשים את המשפחה והולכים לבד. כל כמה דקות התקדמנו עוד חדר, כאשר בשלב האחרון נכנסנו שנינו לפגישה עם המארגנת שעברה איתנו על כל הפרטים, סיפרה לנו איך יתנהל הטקס והראתה לנו איפה לחתום (למזלנו, המתורגמנית כבר היתה שם, אחרת לא היינו מבינים מילה). לאחר מכן התבקשנו לבחור עדים. החלטנו ששתי האמהות יהיו עדות, אך מכיוון שהשם בדרכון לא תואם את השם בתעודת הלידה הן לא יכלו להעיד (הצ’כים מאוד אוהבים ניירות והתאמה בין מילים במסמכים). נאלצנו להחליף את העדים לכאלה שיהיו מקובלים עליהם (אבא שלי ואחות שלה) וקיבלנו הנחיות. כל האורחים הועמדו בשורות (עדים, הורים ואחים), אנחנו עמדנו מאחוריהם (אני משמאל והיא מימין), הדלת נפתחה, האורגן התחיל לנגן את המנגינה שבחרנו לכניסה לאולם והתחלנו ללכת.

בסופו של דבר הגענו אל אולם עריכת הטקס, שם פגשה אותנו מנחת הטקס שהקריאה דברי ברכה (בצ’כית. מזל שהיתה מי שתתרגם). לבסוף היא הזמינה פנימה את ראש הטקס, חבר מועצת העיר פראג. לחדר נכנס אדם לבוש חליפה שעל צווארו הונחה שרשרת ענקית עם קישוטים בולטים לעין ובתחתיתה (בערך באיזור הטבור שלו) מדליה ענקית. החזקתי את עצמי חזק מאוד שלא לצחוק בקול רם בשלב הזה. הוא התחיל לדבר על נישואים, אהבה וכל מה שהיה כתוב לו בחוברת. בשלב מסוים הוא שאל אותנו האם אנחנו מסכימים להינשא זה לזו וכל אחד בתורו אמר “כן” (ובכך הטקס הזה מאפשר לאישה לומר מילה אחת יותר מטקס יהודי אורתודוקסי וחסך לי הרבה מאוד דיבור שיש לגבר). בעקבות ההסכמה הזו הוא הכריז עלינו כנשואים וביקש שנענוד טבעות זה לזו. לאחר מכן הגיעה שמפניה (לאחר ששתיתי מעט אמרו לי “נהוג שהחתן שותה עד הסוף”. אני לא מתווכח עם מנהגי הצ’כים) ולבסוף ברכות של האורחים. בסופו של דבר יצא ראש הטקס, הובלנו החוצה מהאולם והתחלנו להצטלם.

לאחר הפרידה מההורים התחילו שעתיים של צילומים ברחבי פראג. הצלם לקח אותנו לבית הנשיא ואיזור הטירות, שם הלכנו ברגל בנעליים הכי לא נוחות שנוצרו אי פעם. אני עוד יצאתי בזול כי לא הייתי עם נעלי עקב (מסתבר שזה לא הולך טוב במיוחד עם מדרכות עשויות אבנים לא אחידות ומרווחים גדולים). אחרי שעתיים, כשהשמלה כבר אגרה מספיק לכלוך ואבק, הושארנו בבית קפה ונאמר לנו לקחת מונית למלון. הצלחנו להשיג אחת, החלפנו בגדים ונסענו לפגוש את המשפחה במסעדה (עם בשר מדהים). משם המשכנו לטייל בעיר ולבסוף נפרדנו בערב.

יום לאחר מכן ההורים והאחים חזרו לארץ ואנחנו נשארנו לטייל בפראג. טיילנו בעיר העתיקה, באיזור הטירות (עם כניסה לטירות) ובמקומות רבים אחרים בעיר היפה הזאת. ביום ראשון נאלצנו להגיע לשדה התעופה על מנת לחזור, וכדי להציק לנו ממש שקלו לנו שוב את המזוודה הקטנה וגבו מאיתנו סכום מופרך עבור שליחתה לבטן המטוס. הוקל לי כשהתברר שאנשים אחרים חטפו את הקנס הזה לפני העליה למטוס ואני לא האידיוט היחיד שנפל על דיילת קרקע מעצבנת. כמה שעות לאחר מכן, כשחזרנו הביתה, התברר לי שחסר סנדל במזוודה. המלון טוען שזה לא אצלו. אולי דיילת הקרקע לקחה אותו כקנס.

יום טוב.
שלכם, נשוי,
nadavs