ערב טוב לכולם!
עם חזרת הכנסת מחופשת פסח התחילו להתחמם העניינים באוויר הישראלי (ואז להתקרר. עם ברד) ובכנסת עם הלהיט החם של הקיץ: פסקת ההתגברות. אחרי שהתברר שישנם חוקים שעוברים בכנסת ונפסלים בגלל סתירה לחוק יסוד: כבוד האדם וחירותו, החליטו כמה חברי כנסת, בעיקר מהאגף היותר ימני של הממשלה, שהגיע הזמן לאפשר לכנסת לחוקק מחדש חוקים שפסל בית המשפט העליון. הפרזנטורים של הצעת החוק הם המסתננים ותושבי דרום ת”א שהמסתננים נפלו עליהם בחסות ממשלת ישראל, אבל כמובן שיוכלו להשתמש בפסקה הזאת כדי להתגבר על עוד ועוד מכשולים כמו חוק גיוס לא שוויוני וכל מה שמפריע לנפתלי בנט.
ההצעה של הבית היהודי מאוד פשוטה: אם בג”צ פסל חוק, הכנסת תוכל לחוקק אותו שוב ברוב של 61 חברי כנסת, כלומר תמיד. המשמעת הקואליציונית עיקרה מתוכן את העוקץ של ההצעה הזאת והמספר שנראה גדול – 61. זה פחות או יותר נותן לממשלה אור ירוק להעביר מה שהיא רוצה כשבג”צ משמש מקסימום כדרך למרוח קצת את כניסת החוק לתוקף. העיקר שבסוף הממשלה תוכל להגיע ליעד הנכסף של “משילות”, אותה יכולת מופלאה שאין לממשלת ישראל בגלל שחבריה הבטיחו הבטחות בלתי אפשריות.
מי שמפחד עד מוות מפסקת ההתגברות הזאת הוא נתניהו. בלעדיה לא תהיה לו דרך לתרץ את המחדלים שלו והוא יהפוך לסחיט על ידי כל אחת מחברות הקואליציה שרוצות פטור מגיוס למצביעים שלהן, פטור ממיסים למצביעי האליטה הגרים מחוץ לגבולות מדינת ישראל או סתם חקיקה דתית כדי לעשות קצת רושם על אנשי “קצת יהדות! מה קרה?”. המריבות שהתחילו עם הבית היהודי בנושא מאותתות אחד משני דברים: שפנינו לבחירות (במהרה בימינו) או להעברת הנושא לכנסת ה-21. כחלון הבין שבתחום הדיור אין לו מה להראות (חוץ מסלאמס בהתהוות), אז הוא החליט להיות מגן בית המשפט העליון. במקביל אליו, ביבי ילחם עד טיפת דמו האחרונה כדי שזה לא יקרה, אחרת בנט ירכב לו על הגב כל הדרך לתשעה מנדטים לבית היהודי.
כטבעם של אנשים שנמצאים בשלטון יותר מדי זמן, שוכחים לפעמים אנשי הימין שהשלטון לא ניתן להם לנצח. אם פסקת ההתגברות תעבור, יום יבוא ותעלה ממשלה שלא תכלול אותם, תעביר חוקים שהם לא אוהבים במיוחד ואז, אחרי שבג”צ יפסול אותם, הם יחזרו ויחוקקו אותם שוב ברוב של 61. זו בדיוק אותה מחלה שיש לאנשי מפלגות השמאל בישראל. הם תומכים בהרחבת סמכויות הממשלה עוד ועוד, אבל שוכחים שלפעמים עולות גם ממשלות ימין שישתמשו באותן סמכויות בדיוק. מירי רגב היא דוגמה קיצונית לכך, אבל אם יגיע יום שבו חברי כנסת יצביעו תוך מחשבה על כך שהם לא ישארו בשלטון לנצח מצבנו יהיה טוב בהרבה.
הרחק מהכנסת, אי שם במעלה הטכניון, התואר שלי מתחיל להתקדם לאט לאט. בשבועות האחרונים התבקשתי על ידי המנחה שלי לקרוא על קירוב מסוים ולהבין איך הוא עובד, אבל כל מה שהבנתי בינתיים זה שקיבלתי כאב ראש לא נורמלי. אני אמנם מצליח לאט לאט לפענח חלק מהסמלים, אבל זה כתוב בכל מקום בצורה כזאת שאני די בטוח שאפילו המחבר של המאמרים לא מצליח להבין אותם. כדי להקשות על העניין, התבקשתי לקרוא על קירוב המשך לאותו קירוב ראשון ושוב נתקלתי בעיקר באותיות ומספרים לא ברורים. אני מקווה שמי שכתב את התוכנה שמבצעת חישובים מבין טוב ממני את המשוואות (לפחות כרגע).
ולסיום, בשבועות האחרונים התפרסמה רשימה משעשעת מאוד של מועמדים לראשות עיריית תל אביב, בינהם אסף הראל, סתיו שפיר ואורן חזן. על קבלת ההחלטות של אורן חזן אנשים כבר מזמן הפסיקו לשאול שאלות, אבל לא ברור למה אסף הראל מנסה להתמודד מול מי שיביס אותו די בוודאות. אצל סתיו שפיר מדובר כנראה בהבנה שמפלגת העבודה לא תגיע לשלטון בעשור הקרוב וצריך למצוא מקומות אחריו לממש בהם את החזון הדיסטופי שלה. למזלנו, חולדאי כבר ניצח הזויים ממנה (דב חנין) וככל הנראה ינצח גם הפעם.
יום טוב.
שלכם,
nadavs