נחיתה קשה

ערב טוב לכולם!

וואו. איזה סיוט. הפעם האחרונה שבה חזרתי ישירות מלוס אנג’לס היתה ב-2006 ומאז הספקתי לשכוח עד כמה נורא הג’ט לאג בחזרה. היום והלילה התהפכו לגמרי והעבודה, שאמורה איכשהו לדרוש נוכחות מנטלית קבועה במהלך היום, לא ממש עוזרת ובשעה שלוש כל יום צריך ממש להילחם על מנת להישאר ער ולתפקד. היום, למשל, התעוררתי קצת לפני חמש בבוקר בעקבות ההתארגנות של חברתי ופשוט לא הצלחתי לחזור לישון. אמנם הספקתי להשלים את ארץ נהדרת מאתמול, אבל זו עדיין לא ממש השעה המועדפת עלי.

עם זאת, הג’ט לאג הוא החלק הקל יותר בחזרה. השינוי הקיצוני בתרבות הנהיגה ובתרבות השירות מארה”ב לכאן יגרום ככל הנראה לקשיי קליטה שימשכו כמה חודשים. ראשית, הרעש שמייצרים האנשים. בטיסה מרומא לישראל הרעש מהדיבור של הנוסעים כמעט התגבר על הרעש שמייצר המטוס. מי שישב בכיסא מולי דיבר במשך שלוש שעות ברצף עם החבר שלו. אני מכיר את סיפור חייו, למה ההורים שלו התגרשו, מה אמא שלו עושה, כמה אבא שלו לחץ עליו להתחתן, כמה בנות הוא פגש (הרבה מאוד יחסית לבחור דתי) ומה השם שלח ולא שלח לו. בזמן הזה ניסיתי לישון באחד המטוסים הכי לא נוחים שישבתי בהם ורק חיכיתי שהסיוט הזה יגמר. לא שיערתי ששם הוא רק יתחיל.

מהמטוס לקחנו רכבת לחיפה ומשם נסענו למלון בו התקיים כנס מקצועי של החברה. חשבתי שננצל את זה להתאוששות כך שהיא תהיה בכנס ואני אהיה במיטה. כשהגענו, התברר שארוחת הבוקר בשבע וחצי בבוקר וצ’ק אווט בתשע בבוקר (מזל שלא בלילה לפני). כך מצאנו את עצמנו יושבים כמו זומבים בחדר האוכל ומחייכים לכל חברותיה לעבודה. אחרי הארוחה (שלא כללה בייקון) ירדנו לחניון כדי שאוכל לחזור הביתה. כשהגענו לחניון התברר ששכחתי את כרטיס החניה ולכן איאלץ לשלם על אובדן כרטיס (אותו סכום שהייתי משלם עם הכרטיס). כשניגשתי לשומר, הוא נזף בי על האובדן (“איך אתם מאבדים כל הזמן?”) ולאחר שהתבלבל בכפתורים על מכונת הכרטיסים האשים אותי בכך (“רואה? בלבלת אותי”). בדרך חזרה הביתה, נסיעה של רבע שעה, שמעתי יותר צפצופים מכל מה ששמעתי בשבועיים בארה”ב שכללו לא מעט נסיעות. כמו שאומרים, אין כמו בארץ (אבל לא הארץ שלנו).

מהיכרותי את הצרות שלי עם ג’ט לאג, יש לפחות עוד חמישה ימים עד שהצרה הזאת תלך. אחריה יהיו עוד כמה חודשים של התחמקות מצפיה בחדשות כדי להימנע מדיכאון קשה.

בנושא אחר, למי שפספס, בפוסט הקודם התחבאה בשקט בשקט העובדה שהצעתי לחברתי להתחתן. הרעיון עלה אצלי כחודש אחרי קניית הכרטיסים והתבשל שם עוד חודשיים עד שממש עשיתי משהו בנושא. כשהגעתי להחלטה הסופית התחלתי לחפש מקומות לקניית טבעת והגעתי לאחד מחברי הבורסה ליהלומים ברמת גן. ניצלתי שני ימי חופשה מקריים (חול המועד סוכות וחופשה שלקחתי בין שתי חתונות של חברים) כדי להגיע לבורסה ולקבל הרצאה של שלוש שעות על יהלומים (ככל שהפחמן יותר מסודר, היהלום יותר יקר) ואפילו ארוחת צהריים על חשבון אותו חבר בורסה (אחרי המחירים שהוא זרק שם אני בטוח שהוא לא הפסיד יותר מדי בעקבות הארוחה הזאת) שקצת לפניה החלטתי להזמין ממנו. בפעם השניה שחזרתי קיבלתי את הטבעת והחבאתי אותה היטב במגירה ליד המיטה. כל מה שנותר לי הוא להסתיר אותה ארבע פעמים בשיקוף בשדות תעופה (פעם אחת בארץ, פעמיים ברומא כי איבדנו את הטלפון של החברה ופעם אחת בארה”ב) ולמצוא את הרגע המתאים להציג אותה.

כעת מתקיימים דיונים בנוגע לשני התאריכים החשובים הבאים – החתונה והמסיבה. מכיוון שאמרתי שהחתונה תעבור ברבנות על גופתי, הוחלט שהיעד ההגיוני ביותר הוא קפריסין (קרוב ומקבל מסמכים באנגלית). בזמן הקרוב, אחרי שנצליח להפסיק להירדם באמצע היום, נמצא את הזמן המתאים ביותר לשתי התוכניות האלה.

יום טוב.

שלכם,

nadavs