לילה טוב לכולם!
בימים האחרונים מתרחש אירוע נדיר, מאוד נדיר אחרי בחירות 2015. ביבי בלחץ. לא הלחץ הרגיל שיגרום לו להגיד שהערבים נעים בכמויות אדירות לקלפי, אלא לחץ של חיה פצועה שיכולה לפתוח במלחמה ללא התראה. הסכמי עד המדינה עם ארי הרו ומיקי גנור לא עושים לו יותר מדי טוב וניתן לראות את זה לפי הדוברים שלו שמפיצים שטויות לכל עבר. דרגת הטמטום של מה שיוצא לדוד ביטן מהפה עולה ככל שהקשר לנתניהו מתהדק, ובזמן האחרון השטויות רק מתרבות. נותר רק לקוות שאכן יתממשו כל התקוות ומנדלבליט יציע לנתניהו מצנח זהב: לפרוש בשקט מסיבה כזאת או אחרת ולקבל מסמוס מלא של החקירות. המשמעות של זה היא כאוס בליכוד, חגיגות בכיכר רבין, פיזור הכנסת בנובמבר, בחירות ב-13 בפברואר הקרוב ועליה של ממשלת ימין אחרת. נקבל את אותו חרא, אבל לפחות בלי הריח של הריקבון.
מי שצפוי להתאכזב במצב כזה הם אנשי מפלגת העבודה שיגלו שגם הפעם הליכוד ינצח. הסיבה לכך פשוטה מאוד: מה שעומד בינם לבין ניצחון בבחירות הוא לא נתניהו (מי אומר לעצמו “טוב, בלי ביבי אני מעדיף את יחימוביץ’ במשרד האוצר” ולמה הוא שכח לקחת כדורים?), אלא הציבור. הציבור בישראל עדיין תומך בשליטה על יהודה ושומרון עם יחס נחות לערבים החיים שם. השם של ראש הממשלה לא משפיע על העמדות האלה.
הרחק מהכנסת, אי שם בחיפה, עמד אצלי בבית טופס שדרש ממני סכום מופרך ביותר עבור האפשרות לנהוג ברכב שלי. מדובר כמובן על רישיון הרכב, הנייר האהוב ביותר על נהגים בארץ. מכיוון שסוף אוגוסט מתקרב, הזמן לשלם את הסכום המופקע הזה הלך והתקצר. אחרי שהרכב עבר הכנה לטסט ביום שישי (דיל שהציעו לי ביונדאי שגרם לכך שבמקום להיות במוסך ארבע שעות הייתי צריך רק להגיע לבית ההורים בשמונה בבוקר ביום שישי. משתלם), כל מה שנשאר זה לשלם את הקנס הזה ולגשת לאחד המוסכים הסימפטיים שיש באיזור. אחרי שהרעיון שיונדאי יקחו את הרכב לטסט נפל עקב אילוצי השינה שלי (ממש לא בא לי לקום בשש וחצי ביום שישי), נסעתי בעצמי לסופר פארם בטירת הכרמל כדי להדפיס את רישיון הרכב ומשם לגשת למכון הרישוי.
כשהגעתי לסופר פארם החלטתי שזה הזמן לחפש את ביטוח החובה. אחרי חיפוש של כמה דקות, התברר שהוא נעלם לחלוטין. נסעתי חזרה הביתה מתוך ידיעה שאם אמצא אותו תוך חמש דקות מהרגע שאגיע אוכל עוד להספיק למכון רישוי בחיפה. אחרי רבע שעה של חיפושים התייאשתי סופית (מצאתי עשר דקות אחר כך) ודחיתי את הטסט ליום שני.
ביום שני נסעתי למכון הרישוי בחיפה והופתעתי לגלות שלמרות שבאתר כתוב שהוא פתוח עד שבע, בשעה חמישה לשש הוא היה סגור ונעול. בלית ברירה נסעתי שוב לטירת הכרמל ונהנתי משירות חם ואדיב של אנשים שצעקו לי לתוך האוזן להזיז את ההגה ימינה ושמאלה. בסוף כמובן עברתי ונדרשתי לשלם (במזומן. אה, אין לך? יש כספומט פה בחוץ עם עמלה מטורפת). עכשיו אני פטור מהעונש הזה עד 2018.
ולסיום, תאריך הטיסה הולך ומתקרב ורשימת המלונות פחות או יותר התייצבה. לפני שבועיים ביקרנו בשגרירות האמריקאית על מנת שחברתי תוכל לקבל ויזה (עוד השכמה מוקדמת). כשהגענו למקום גיליתי מהו העסק המשתלם ביותר בישראל – חניה ליד השגרירות. לא פחות מחמישים שקלים לארבע שעות. בכניסה לשגרירות נפרדנו – אני עם התיק שלה והיא עם כמה מסמכים שמותר להכניס. נכנסתי לבית הקפה הקרוב וגיליתי עוד עסק משתלם שמשגשג באיזור – שמירת חפצים. מכיוון שהאמריקאים לא אוהבים שמכניסים חפצים (כל חפץ שהוא) לשגרירות שלהם, עסקי שמירת החפצים באיזור עולים ופורחים. הזמנתי לעצמי ארטיק והתיישבתי להמתין עד שהיא תצא.
בזמן הזה שמעתי המון סיפורים, בעיקר על כך שמרגע הכניסה לבניין ועד היציאה יש בערך שעה. חישבתי שלפי הסיפור הזה אני אגמור את הארטיק הרבה לפני שיהיה סיכוי שאצא משם ואכן בסופו של דבר נשארתי להתייבש באותו כיסא במשך יותר משעה. לבסוף, באחרית הימים, התהליך נגמר והצלחתי לצאת מבית הקפה ומשם לנסוע להורים שלי (ולישון). שבוע לאחר מכן הויזה שלה הגיעה. הדרכון שלי עדיין מחכה לאישור הפיהרר.
יום טוב.
שלכם,
nadavs