ערב טוב לכולם!
היום, סוף סוף, הושלם אחד החלקים החשובים ביותר בהכנות לטיסה לארצות הברית. שלושה שבועות מפרכים של איסוף מסמכים מכל הסוגים והמינים הסתכמו היום במכונת צילום אחת שסיפקה עותקים לכל נייר רשמי שמדינת ישראל אי פעם הנפיקה לי. אם למישהו יש מושג למה הם רוצים ממני תעודת נישואים של ההורים שלי אשמח לדעת, כי כרגע אין לי שום כיוון לניחוש מלבד עודף נייר וצורך עז למלא קלסרים.
הכל התחיל קצת אחרי קניית הכרטיסים. התבוננות קצרה בדרכון האדום הראתה שתוקפו פג באפריל, חמישה חודשים אחרי הנסיעה. עם זאת, עיון באתר תוכנית הפטור מויזה הראה שנדרש דרכון תקף לפחות לשישה חודשים (למרות שעיון מחודש בעת כתיבת שורות אלה הראה שלא, אבל לא תמיד קל לקרוא עד הסוף). בעקבות כך מיהרתי לאתר שגרירות גרמניה, עברתי את כל הפרוצדורה לקביעת תורים וגיליתי שהתור הזמין הבא הוא ב-18 באוגוסט. יום לאחר מכן הרמתי טלפון לקונסוליה הגרמנית בחיפה כדי לעשות את הפרוצדורה שם. מסתבר שהתורים אצלם הרבה יותר גרועים (רק ימי שלישי בין תשע לשלוש. למה? ככה), אבל יותר קרובים. מיד קבעתי תור בשעה מאוחרת ככל האפשר (כדי למזער נזקים בעבודה) וקיבלתי רשימת מסמכים אינסופית שאני צריך להביא איתי.
לפני כשבועיים התברר שאין לי את אחד המסמכים הקריטיים ביותר – תעודת לידה דו לשונית (אחרת איך ידעו שנולדתי בכלל?). חיפוש בבית ההורים העלה רק תעודות לידה חד לשוניות (בלשון הלא נכונה) ולכן מיהרתי להזמין תעודה כזו ממשרד הפנים. מסתבר, לצערי, ששכחתי לקחת בחשבון את דואר ישראל שמתקשה להעביר ניירות מרחק של 15 ק”מ. עד יום ראשון לא הגיעה שום תעודה ולכן נאלצתי להכין את עצמי נפשית ולהגיע לאחד המקומות הבלתי נסבלים ביותר עלי אדמות – משרד הפנים.
בימים לפני הנסיעה נפרדתי מכל משפחתי וחברי וסיפרתי להם שאני הולך אל הלא נודע ואחזור בשנת 2019. כל ניסיון לדרוך במשרד הפנים בנתניה גרם לכך שאבזבז שם לפחות שעה וחצי ולכן ציפיתי לאסון בסדר גודל כזה. עם זאת, אני חייב להגיד שהופתעתי. הצלחתי להגיע תוך עשרים דקות לפקיד, לקבל את התעודה וללכת משם. מסתבר שהשכילו לבנות מערכת שמפרידה את התור לפי השירות הדרוש וכך מפחיתה את התור לאנשים שצריכים פרוצדורות קצרות ומאפשרת חלוקה טובה יותר של כוח האדם. מדהים שהרעיון הזה הגיע עד למשרד הפנים. עם זאת, ממאפיין אחד לא הצליחו להיפטר – קולות הרקע. כבר במדרגות העולות לאולם קבלת הקהל נשמע בכי של ילדים ולכבוד הופעתי קיבלתי מופע צעקות של מישהי שהתלוננה על השירות. ככה ידעתי שהגעתי למקום הנכון.
היום, עמוס במסמכים וניירות הגעתי לקונסוליה. מיד קיבלה אותי הקונסולית החביבה ובעלת המבטא וביקשה שארוקן את שקית המסמכים. היא לקחה ממני תעודת זהות, דרכון ישראלי, דרכון גרמני בתוקף, תעודת שחרור מצה”ל, תעודת לידה ואת מסמכי הבקשה לדרכון (מסתבר שהיא ממלאת אותם במקום, אבל התרשמה, עם טון קצת נוזף, מכך שעשיתי את זה לבד). לפני שנכנסנו למשרד היא שאלה אותי איפה תעודת הנישואים של ההורים שלי והרגיעה אותי שאף אחד לא יודע שצריך להביא את זה (נשלח במייל מאוחר יותר).
במשרד עצמו התבצעו כל פעולות השגרירות הסטנדרטיות. מעבר על הטפסים, ספירת שבועות כדי להבין האם יש צורך בשירות אקספרס או לא (בסוף לא), בדיקת התאמה של התמונה (מתאימה), מתן טביעת אצבעות (נשמרות רק בדרכון ולא במאגר. שאלתי) וכמובן תשלום במזומן, כי הממשלה הפדרלית של גרמניה לא מאמינה בכרטיסי אשראי. יצאתי משם עם הבטחה שיתקשרו אלי ברגע שהדרכון ינחת בארץ וכך אוכל לבדוק כמה זמן לוקח לדרכון להגיע מתל אביב לבית ההורים שלי.
השלב הפורמלי הבא הוא נסיעה לשגרירות ארה”ב על מנת להשיג ויזה לחברה. אחריו יגיע שלב קבלת הדרכון והפטור מויזה בשבילי ולבסוף החלק הקשה ביותר – כניסה לארצות הברית.
ולסיום, כל אירועי הר הבית האחרונים מראים מה קורה כשחברים דמיוניים יוצאים משליטה ואנשים נשארים עם מנטליות של ילדים בני שלוש כל החיים. בעקבות כך, אני מעלה מחדש את הרעיון שהעלתי כבר באוקטובר 2015: חניון. האבטחה היחידה שתהיה שם היא איש עייף ומסכן שפותח וסוגר בגאז’ים, המצלמה היחידה תהיה זו שמצלמת את לוחיות הרישוי. אם כבר דוקרים ויורים, שיהיה על משהו מהותי כמו חניה.
יום טוב.
שלכם,
nadavs