ערב טוב לכולם!
שנים עשר הימים האחרונים, מיום לאחר יום ההולדת שלי ועד היום, היוו סיוט טכניוני אחד מתמשך שמדגים את חוסר הפרופורציה בין ניקוד הקורס להשקעה הנדרשת בו. השותף שלי ואני עברנו עינוי נפשי קשה על ידי מרצה שרוצה לשלוט בפרטים הקטנים ביותר בכל דבר, עד לרמת המקפים בטקסט שמוצג עם השם שלו. ההתעקשות הזאת שלו עלתה לנו בלא מעט עצבים וגבלה כמעט בהתמוטטות נפשית של השותף שלי.
הכל התחיל ביום ראשון בשבוע שעבר, בו הגענו לעיצוב הסופי של הפוסטר שתכננו להציג בפרוייקט הגמר. העיצוב שלו היה די סולידי, ההסברים די סבירים והפואנטה הועברה בצורה לא רעה. בסך הכל היה מדובר בפוסטר שאפשר להציג בלי להביך את עצמנו יותר מדי, והרגשנו טוב כשהלכנו איתו בשלישי שעבר לפגישת הקבוצה של המנחה. בשעה תשע התחלנו את ההצגה, כאשר המנחה אמר שנתחיל והם יתפרצו באמצע כשיהיה צורך. השותף שלי התחיל לדבר ובערך חמש שניות לאחר מכן התברר שהיה צורך להתפרץ. הוא הצליח להמשיך, בקושי רב, עד לשלב שבו אני הייתי אמור לדבר, ושם נפרץ הסכר לחלוטין. אחרי שדיברתי בערך עשר שניות המרצה התחיל לתקן כל דבר קטן בעבודה ולא נתן לנו כלל לדבר.
אנשי הקבוצה התחילו לשאול אותנו שאלות לא רעות, אבל באיחור של כמה חודשים. לשאול “למה לא בדקתם גם מתחים שונים?” זה נחמד, אבל קצת מאוחר מדי כשכל מדידה לוקחת שעות והניתוח שעות נוספות. בשלב מסוים המרצה נכנס ממש לאינרציה, התחיל להזיז את הריבועים שמחלקים את הפוסטר לחלקים וקבע לבסוף שנושא הפרוייקט הוא בכלל עבודה בטמפרטורה גבוהה (הוא לא). המומים לחלוטין, יצאנו משם והלכנו לחוות המחשבים ליישם את השינויים שנראו לנו הגיוניים. מאוחר ביותר ישבנו עם המאסטרנט, הסברנו לו על מה העבודה שלנו והוא הבטיח שיגבה אותנו מול המנחה. הוא נתן לנו גם כמה טיפים, יישמנו אותם בערב ומיד לאחר מכן שלחנו את התיקונים לשניהם. התגובה של המרצה לא איחרה לבוא: הוא רצה שניפגש איתו כמה שיותר מהר.
מכיוון שלא יכולתי להגיע לפגישה, השותף הלך לבד ודיבר עם המנחה. שם הוא הצליח להבהיר לו שאנחנו לא הולכים לשנות את נושא הפוסטר והמנחה קיבל את זה (המאסטרנט לא היה נוכח). מהפגישה הוא יצא עם כמה הערות ענייניות לשיפור וטיפל בהן. כבר באותו יום נשלחה גירסה נוספת, וחצי שעה לאחריה הגיעה תגובה עם משהו כמו מיליון תיקונים, חלקם סותרים את מה שנאמר רק יום קודם.
כך התנהלו הימים הבאים: אנחנו מתקנים, המרצה מתקן את כל מה ששינינו. בשלב מסויים כבר התבדחתי ואמרתי שזה מרגיש כאילו אנחנו מדברים עם מחולל תיקונים אוטומטי. הצעתי שנשלח את אותה גירסה שוב ושוב ונבדוק האם התיקונים משתנים או לחילופין נכין שתי גירסאות ונשלח אותן לסירוגין, כי ממילא התיקונים סותרים זה את זה כל הזמן.
ביום שלישי הגיע היום הגדול – היום האחרון שבו ניתן להדפיס (התהליך מאוד ארוך ולא בטוח שהדפסה שהוזמנה ביום רביעי תהיה מוכנה ברביעי). הגעתי יחסית מוקדם לטכניון וחיכיתי שיגיע השותף. כשהוא הגיע, קיבלתי הודעה להגיע לחדר המאסטרנטים וכשנכנסתי חשכו עיני: המנחה ישב עם טאבלט, עבר על הפוסטר, וביקש שנתקן את כל מה ששינינו רק יומיים קודם לכן (היה מקרה מגוחך ממש שבו הוא אמר “למה כתבתם פה piezoresponse כל כך הרבה? תכתבו PR”, ובמייל שנשלח יומיים קודם כתוב “לא ברור מה זה PR, תשנו את זה”. בשלב הזה כבר התחלתי ממש לצחוק). בעיניים כבויות יצאנו לחוות המחשבים, ביצענו את התיקונים והלכנו לבית הדפוס. בית הדפוס שלח אותנו חזרה למחשב בגלל עובי קווי השגיאה. עיבינו את קווי השגיאה, שלחנו את הקובץ לבית הדפוס והלכנו לאכול.
מעט לאחר האוכל פתחנו את המחשב כדי לראות אם עשינו כמה פאשלות, והתברר שהמקרא באחד הגרפים יצא לא טוב בצורה מאוד בולטת לעין. שנינו התחלנו לאכול את עצמנו – האם להדפיס עוד עותק על חשבוננו או לא. בסופו של דבר נשברנו, תיקנו את מה שהיה צריך ושילמנו לבית הדפוס יותר ממה שאני מוכן להודות על פוסטר נוסף. יצאנו שנינו מהטכניון בארבע ורבע כשאנחנו נראים כאילו עברנו טראומה קשה. הנחמה היחידה היתה בכך שהמנחה לא יכול לשלוח יותר תיקונים לפוסטר.
אתמול בערב הגענו לטכניון לחזרה גנרלית מול המאסטרנט שנתן דווקא עצות מועילות והיום, סוף סוף, הגיע זמן ההצגה. הגענו לטכניון בשמונה, ניגשנו למקלט עם הציוד וגילינו ערימה של קרטונים בגדלים לא תואמים לפוסטר, כך שקרטון אחד יהיה קטן מדי ושילוב של שניים יהיה גדול מדי. לאחר שהדבקנו את הפוסטר באמצעות נייר דבק, החלטנו לגזור את הקרטון לגודל המתאים. בדיוק אז התחיל טקס המצטיינים של הפקולטה וחוייבנו להגיע אליו, כך שהצגנו קרטון גזור מצד אחד בלבד.
הטקס עצמו היה חוויה מכוננת. ראשית, המנחה היה הדיקן שמדבר ממש לאט. הוא דיבר על מהי הצטיינות, ציטט את איינשטיין וחזר על המילה מצויינות שוב ושוב. לאחר מכן סיפר על הסטטיסטיקה, בה התברר שהיו חמישה מצטייני נשיא, כולם מהמסלול של חומרים-כימיה. מאוחר יותר, כשהוקראו השמות, התברר שארבעה מתוך החמישה האלה הם מהמחזור שלנו. לאחר מכן עברו למצטייני הדיקן מכימיה, שם בערך 80% היו מהמחזור שלנו ולבסוף הגיעו לחמשת מצטייני הדיקן מפיזיקה, בהם היתה נציגות דלה יותר (רק שניים). המצב הזה, שבו ארבעה אנשים מאותו מחזור מקבלים ממוצעים של מעל 95(!) ומקבעים את סף ההצטיינות בגובה בלתי אפשרי לאנשים במסלול אחר, אבסורדי לחלוטין. יחס המצטיינים, 21 כימאים מול 5 פיזיקאים (כאשר נציגות הכימאים גבוהה מהיחס שלהם באוכלוסיית הפקולטה), מראה שיש בעייתיות באיחוד המסלולים. אני מנחש שבסמסטר האביב הבא, כאשר המחזור שלי יעזוב, ספי ההצטיינות יפלו בחדות. עכשיו ממש מעניין אותי לראות מה יהיה המצב בטקס המצטיינים לתואר ביוני.
לאחר סיום הטקס (שאותו חתמתי בגלל שם המשפחה שלי שמתחיל ב-ש’) חזרנו לפוסטר והמתנו במתח לשופטים שאמורים לבחון את איכות העבודה שלנו. לאט לאט התחילו להגיע אנשים שהתעניינו בנושא (כולל המרצה לאופטיקה המתפקד כמקשר בין הפקולטה לחומרים לפקולטה לפיזיקה. אחרי הנימוס הבסיסי של הבעת עניין בפוסטר, הוא התחיל לשאול שאלות על המסלול שפשוט לא ידענו איך לענות עליהן. להפתעתי, הוא אפילו זכר אותי מהקורס למרות שמעולם לא דיברנו), עד שהגיע המרצה לקורוזיה עם דף שמסמן לו את מי הוא צריך לבדוק. התחלנו להציג לו, הוא שאל שאלות, וברגע שראה שאנחנו יודעים על מה מדובר סימן וי. אחרי הסימון המשיך לשאול שאלות עוד כמה דקות והלך. בזמן הזה חיכינו שיגיע השופט השני, אבל הוא לא הגיע. בשלב מסויים נעלמו שלושת השופטים ואז הגיע האמיץ הראשון שהחליט לקפל וכולם הלכו בעקבותיו. הורדנו את הפוסטר מהקרטון, החזרנו את העותק הטוב למשרד המאסטרנטים והשותף לקח את העותק הפגום (מגיע לו, הוא סבל הרבה יותר ממני בגלל אילוצים שלי). משם יצאתי לסידורים למינהם ולבסוף הביתה, לשנת צהריים מרעננת. קצת לפני שנרדמתי התקבל מייל שמודיע על שלושה פוסטרים מצטיינים (בניגוד לאחד שהיה נהוג עד עכשיו). נראה שלקחו את עניין ההצטיינות רחוק מאוד והחליטו שצריך כמה שיותר מצטיינים. הפוסטר שלנו לא זכה, אבל לאחר שגילינו שזכה פוסטר עם עיצוב של ירוק על ירוק, הבנו שכנראה העיצוב לא משחק תפקיד (למרות שהשניים האחרים כן היו טובים).
ברבע לשש בערב יצאתי שוב לטכניון, הפעם כדי להציג את המיקרוסקופ לטלפון הסלולרי. בשלישי שעבר, אחרי הלינץ’ שעברנו בפרוייקט של חומרים, עוד ישבתי קצת בחוות המחשבים של הפקולטה להנדסת מכונות כדי לעבוד פעם אחת אחרונה על תכנון המיקרוסקופ (בעקבות המלצות ותיקונים של המתרגל). בשש וחצי נכנסנו לכיתה, שם כבר ישב המרצה (עם כפכפים) וכל חברינו לקורס, ואנשים התחילו להציג.
הכנת המצגת היתה די פשוטה בעקבות הנחיות די ברורות שנתן המתרגל. שניים או שלושה שקפים שמציגים את התכנון והביצועים של המערכת. אמנם קצת התקשינו לעבוד תחת המגבלות האלה, אבל הצלחנו להגיע למצגת של חמש שקופיות, כשאחת מהן היא הכותרת. נראה היה שכולם התקשו לעמוד בדרישות, כי המצגות היו ארוכות ומייגעות עם תיאור של הדרישות (שכולם ידעו, חוץ מהמרצה) ותהליך מפורט של התכנון. המרצה, שלא היה כל כך מחובר לעבודה הזאת, שאל המון שאלות את כל האנשים שהציגו בניסיון להבין למה התוצאות לא היו טובות.
בהצגה התברר לנו שעם כמה שהמערכת שלנו היתה גרועה (לפני ה”רמאות” שביצענו שם), המערכות של האחרים היו גרועות יותר, ובסופו של דבר התברר שהמערכת שלנו היתה הטובה ביותר שהוצגה שם (ועדיין היתה גרועה). כשהצגנו את הרמאות שביצענו (שינוי רדיוסי עדשות), כולם אמרו “אווו” על התוצאה ואפילו למרצה לא היה מה להגיד. יכול להיות שאפילו עמדנו במסגרת הזמנים של חמש דקות, למרות שהשותף שלי לפרוייקט הזה דווקא דאג לדבר לא מעט.
היום הזה מקרב אותי עוד קצת לזכאות הנכספת לתואר, וכרגע מה שמפריד ביני לבין התעודה היא הגשת עבודה למנחה (ופתיחת חלק ב’ של סאגת התיקונים המחזוריים והבלתי נגמרים) וסידור הניירת עם המזכירויות השונות. ביוני הקרוב אוכל, אם ירצה המנחה של הפרוייקט (ואם לא טעיתי בספירת הנקודות, טעות שממנה אני חושש יותר), לעמוד על הבמה בטכניון ולקבל תואר בהצטיינות יתרה.
יום טוב.
שלכם,
nadavs
וואו.
עצבים של ברזל, כל הכבוד.
אני הייתי מתחרפן על המרצה הלא-קונסיסטנטי ומנסה לחנוק אותו עם הפוסטר.
אני תוהה אם כל הדברים האלו שעברתם הם-הם ההכנה האמיתית לעולם שמחוץ לחממה האקדמית.
אגב, נזכרתי בוויכוח שהיה לי פעם עם מישהו, איפה יותר קשה לסיים בהצטיינות יתירה: בהנדסה או מדעיי הרוח. הבחור טען, בצדק, שבהנדסה קשה פי אלף לסיים עם ממוצע של מעל 95. אבל אני טענתי כנגדו שזה מה שהופך את ההצטיינות היתירה לקשה יותר במדעיי הרוח – הרבה יותר אנשים מגיעים לממוצעים גבוהים מאוד, והבחירה ביניהם היא עניין של מאיות הציון. 98.45? הצטיינות יתירה. 98.44? סורי, אולי בתואר הבא D:
תודה רבה. בהחלט היינו קרובים להתנהגות שלך בשלב מסויים, אבל החלטנו שלא שווה לזרוק את כל התואר לפח בגלל זה. יכול להיות שגם מחוץ לאקדמיה יש בוסים נוראיים כאלה, אבל לשמחתי לא יצא לי להיתקל באחד.
לגבי ההצטיינות, בסופו של דבר השאלה היא כיצד מחושב הסף. אם הוא נקבע באחוזים (למשל, בטכניון מדובר על 3% העליונים) בשני המקרים, אז הקושי יהיה פחות או יותר זהה. אם מדובר בציון אבסולוטי, זה כבר תלוי במקצוע עצמו.
nadavs