When I Get 64

ערב טוב לכולם!


תקופת המבחנים מאחורינו ועכשיו הגיע זמן חדש – תקופת הפרוייקט. אחת הדרישות לקבלת תואר בהנדסת חומרים בטכניון היא ביצוע פרוייקט גמר בהיקף של מיליון שעות. על מנת שלא להיתקע עם העניין הזה בסמסטר הבא (לא יהיה לי זמן, כי ברוב כשרוני הצלחתי למלא את מערכת השעות) או חס וחלילה להגיע למצב נוראי בו לא מוזן ציון עד השבעה במאי (תאריך אחרון להכללה במחזור הבוגרים הנוכחי), הוחלט לעבוד על הפרוייקט בקיץ.


אחרי דחיות רבות הגיעה היום סוף סוף הפגישה עם המנחה שהציג את הנושא ואת כל התהליך. המאסטרנט שאיתו נעבוד הוא מי שהיה הפוליטיקאי הבכיר של הפקולטה להנדסת חומרים עד לפני חצי שנה (כלומר יו”ר ועד הסטודנטים הפקולטי) שהחליט שלא להמשיך לפוליטיקה הארצית אלא דווקא להמשיך לתואר נוסף. בשבועות הקרובים נתחיל לעבוד, כלומר לקרוא המון מאמרים, לתכנן ניסויים, לבצע אותם ולריב עם מטלאב כדי שינתח אותם כמו שצריך. הולך להיות קיץ מתיש, אבל מזגני הטכניון והאישור לחנות עם הרכב בתוך הטכניון (ובכך לחסוך טיפוס הרים על הבוקר) יקלו קצת על העומס.


מעבר לפרוייקט, מתחילות גם לחזור התוצאות של המבחנים שעברו. ביום שלישי, כשעה לפני שיצאתי למבחן בגידול גבישים, התחילו להגיע הציונים באסטרולוגיה. ראשון הגיע הציון בשיעורי הבית שהפך ל-9.42 (אחרי שחילקו אותו בעשר), כך שלא היתה שום הפתעה. אחריו הגיע הציון במבחן שהראה 64 ודי בלבל אותי. אמנם הנחתי שהיו לי טעויות פה ושם, אבל לא בכמות שיכולה להפיל אותי עד כדי כך. עם קבלת הציון נכנסתי לאתר הקורס ופתחתי את הפתרון הרשמי שפורסם (מכיוון שאסור להסתכל על הפתרון לפני פרסום הציונים) וראיתי שהמצב היה כפי שחשדתי: מספר טעויות פה ושם, אבל לא כדי להצדיק 64. הלכתי קצת בהלם למבחן בגידול גבישים ושעה לאחר מכן חזרתי לדירה כדי לראות האם כבר הגיעה סריקה של המבחן שבה אוכל לראות מהן הטעויות החמורות שביצעתי. לצערי נאלצתי לחכות מעט יותר, אך לבסוף הגיעה הסריקה.


בעמוד הראשי אכן היתה כתובה תעודת הזהות שלי ובתחתית הדף המספר 64, אך בעמוד הבא היו דווקא מספרים יותר סימפטיים (שאף סכום שלהם לא הגיע ל-64) וליד “שאלה 4” נכתב “חסר”. מכיוון שבדקתי בערך עשר פעמים שעניתי על כל השאלות הייתי בטוח ששאלה 4 נמצאת שם איפהשהו, והיא אכן נמצאה אי שם. מיד כתבתי למתרגל על הטעות, והוא בתורו השיב לי שיש לפנות למרצה. באותו רגע כתבתי מייל למרצה שהשיב במייל לכלל הסטודנטים על כך שערעורים יתקבלו רק בשעות שבהן אני לא יכול להגיע וכל השאר צריכים להגיש ערעור בכתב. בלית ברירה נאלצתי לבצע את הפרוצדורה המעצבנת של הגשת ערעור בפיזיקה, ועכשיו רק צריך לחכות שהוא יחזור מחו”ל, יבדוק מחדש את המבחן ויתן ציון קצת יותר טוב.


המבחן בגידול גבישים שהתקיים לפני שבוע היה אחד המבחנים המיוחדים ביותר שיצא לי לעבור. כאשר המרצה חילק את המבחנים, הוא קרא לכל אחד בשמו והגיש לו את המבחן. אחת ממשימות שיעורי הבית שקיבלנו היתה לכתוב שאלה, ומסתבר שהמשימה שלנו במבחן היא לענות על השאלה הזאת (ועל עוד שאלה מתמטית די פשוטה). לשמחתי הרבה שאלתי שאלה די פשוטה, ואני מקווה שמחר יגיע הציון הסופי בקורס שיהיה נחמד ויתרום ליום רביעי חיובי.


לעומת גידול גבישים, הקורס פולימרים בביו-רפואה לא ממש תרם להרגשה החיובית. נכון. לא הייתי נוכח ברוב ההרצאות והתרגולים, אבל 87 זה ציון שקצת מציק בעין (במיוחד כשזה הציון בפיזיקה 1פ’ והוא מעלה פלאשבקים לא נעימים). בקורס אמינות התקני מיקרואלקטרוניקה המרצה הגיע סוף סוף למסקנה לגבי שיטת הניקוד המתאימה והחליט לתת לי, בפעם השניה, 95 (שזה נחמד מאוד, בהתחשב בכך שציפיתי לקבל 60). בכך הוא מצטרף לרשימה אקסקלוסיבית, שכללה עד עכשיו מרצה אחד, של מרצים שהייתי בשני קורסים שלהם וקיבלתי בשניהם את אותו ציון.


ולסיום, שני עניינים קטנים שמככבים בחדשות לאחרונה ומעוררים הרבה סערות. הראשון הוא עניין ההתערבות של נתניהו בתקשורת. בנושא הזה יש מספר שגיאות, כמו למשל המחשבה שיכול להיות כלי תקשורת נטול אינטרסים. זו הזיה שגורמת לאנשים להיכנס להתקף פסיכוטי בכל פעם שהם שומעים על התערבות פוליטיקאים בשידור הציבורי או גלי צה”ל. זה כמובן לא שונה מהתערבות של נוני מוזס בתכני “ידיעות אחרונות” או שלדון אדלסון ב”ביבי היום”, מלבד העובדה שזה “ציבורי”, ולכן ישנו ציבור מסוים שחושב שההתערבות לגיטימית (מי שתומך בממשלה) וציבור אחד שחושב להיפך (מי שלא תומך בה). מי שרוצה שנתניהו יפסיק לשלוט בתקשורת צריך לדרוש את ביטול משרד התקשורת, לא להחליף שר ולחשוב שזה יפתור את כל הבעיות בנושא.


העניין השני הוא החוק הסופר-מטומטם של דרישה מגננות להתקשר להורים במידה והילד לא הגיע לגן. החוק הזה מצטרף לרשימה ארוכה של חוקים שמסירים כל אחריות מההורים לגבי ילדיהם והופכים את המדינה לבייביסיטר (ואחר כך גורמים להורים לבכות שתכני משרד החינוך לא לרוחם). מי שאחראי לילדים הם ההורים. הגננת אחראית להם כשהם נמצאים בגן, לא מעבר לכך. אם יש גננות נחמדות שמוצאות זמן להתקשר להורים של ילדים חסרים ולשאול לשלומם, מה טוב. להטיל עליהן אחריות נוספת שלא צריכה כלל להיות שלהן זו זילות מוחלטת של רעיון האחריות ההורית וכולי תקווה שהחוק הזה יפול אי שם בהמשך הדרך. לגננות יש מספיק דאגות על הראש, הן לא צריכות לחשוש מכל הורה שלא היה לו זמן להודיע שהילד חולה.


יום טוב.


שלכם,


nadavs

לא רואים את האתר/התגובות כמו שצריך בסלולר? נסו את הלינק הזה

השאר תגובה

האימייל לא יוצג באתר.

אתר זה עושה שימוש באקיזמט למניעת הודעות זבל. לחצו כאן כדי ללמוד איך נתוני התגובה שלכם מעובדים.