שמאלן נולד

לילה טוב לכולם!

כבר שנים רבות לא היו לנו שבועות פוליטיים נהדרים כמו השבוע הזה. אפס שיצא עוד יותר אפס, הסכם שהגיע משום מקום, הדחה שהחזירה את כולנו שנה וחצי אחורה והפספוס הגדול בסוף עם 67 (לכאורה) שהפך ל-66 (לכאורה). אבל מעל לכל, החלק המשעשע ביותר שיצא מהשבוע הזה הוא הצטרפותו הבלתי נמנעת של ליברמן למחנה השמאל עד סוף השנה הנוכחית.

כל מי שמכיר את הפוליטיקה הישראלית ומגבלות הכוח האמיתיות יודע שברגע שליברמן יתיישב בכיסא הוא יהפוך מפינצ’ר קטן שנובח בלי הפסקה וללא היגיון לפינצ’ר קטן שסותם את הפה בגלל שכל השטויות שהוא הבטיח פשוט לא הגיוניות. למזלנו הרב, לשר הביטחון לבד אין סמכות להפעיל את הצבא כרצונו ולבוס החדש של ליברמן יש פתיל מאוד ארוך ותהליך קבלת החלטות מאוד ארוך בכל הנוגע להפעלת כוח צבאי.

החשש שלי מליברמן בתור שר ביטחון לא גדול במיוחד, ובניגוד ליעלון הוא עוד עשוי להתברר כמישהו שמרסן את הצבא ולא מהווה רק יו”ר ועד עובדים. העובדה שהוא לא גנרל לשעבר היא נקודה חשובה מאוד לזכותו. הבעיה הגדולה היא הפה שלו שעלול לגרום לכל מיני חיילים חסרי משמעת לירות באנשים ששוכבים על הרצפה ואז לגלות שהוא לא השופט במקרה שלהם.

ובקשר לנבואה על הצטרפות למחנה השמאל, זה די פשוט. ליברמן דיבר על כל כך הרבה רעיונות לחיסול של כולם ותמך בהתיישבות תחת כל עץ רענן, אבל בתור שר הביטחון הוא יצטרך להראות איפוק, לחתום על פינוי מאחזים ולהגיד שעדיפה פעולה קטנה ומוגבלת בעזה על הפצצת סכר אסואן בפצצה גרעינית. מיד לאחר מכן, כמו שקרה ליעלון, הוא יגלה פתאום את הצד הפחות נעים של חלק ממצביעי הימין. כשהמציאות לא מתיישרת לפי הפנטזיות שלהם, הם יוצאים לצוד “שמאלנים” וכל אחד יכול להיות מטרה (אפילו בנט). תוך חצי שנה ליברמן ימצא את עצמו ברשימת השמאלנים המדומים ויצטרך להסביר איך אולטימטום של 48 שעות להניה הופך למשא ומתן על שדה תעופה בעזה.

המפסיד הגדול מכל השבוע הזה הוא בוז’י שהצליח לשלוח את מפלגת העבודה לעוד עשרים שנה במדבר. אם הוא חושב שמישהו קונה את הצעקות שלו היום באולפני החדשות (בשניהם בו זמנית, מרשים) על ועידה איזורית והמצפון המעיק, הוא כנראה לא רואה טלוויזיה. להאשים את יחימוביץ’, אחת מחברות הכנסת עם התדמית הכי “נקיה” מבחינת שאיפה לתפקידים בממשלה בכמיהה לתיקים זה ניסיון נואש לברוח מאחריות. גם ככה הוא עיקם את חוקת המפלגה כדי למנוע את הדחתו שהיתה צפויה לחודש הזה ועכשיו הוא מעקם את חוקי הלוגיקה בזמן שביבי יושב בבית עם רגליים על השולחן וצופה בהנאה בפארסה שנקראת “מחנה השמאל” בישראל.

המנצח הגדול של השבוע הוא ללא ספק יאיר לפיד. הוא אולי קורא לעצמו “מרכז” ומנסה להתרחק מהמילה “שמאל” כמו מאש, אבל נראה שבבחירות הבאות הוא יעמוד בראש גוש השמאל בזמן שבכירי העבודה פוזלים לכיוונו ומנסים לסגור איתו דילים. אם יעלון לא ינסה להיבחר לראשות הליכוד הוא עוד עלול לנקום בביבי על ידי מעבר ליש לפיד, ועם הקמפיין הנכון עוד נוכל לשמוע איך בוז’י מנסה לזחול לממשלתו של יאיר לפיד.

ולסיום, ברכות לביבי שביצע עוד אחד מהמהלכים המבריקים שלו. אם לא היה מדובר בראש הממשלה שלי הייתי מצדיע לו על ההברקות הפוליטיות שלו והיכולת המדהימה שלו להפוך מישהו שגם ככה נראה כמו אפס לעוד יותר אפס. גם תוצר הלוואי של הצטרפות ליברמן ביתנו, כלומר ניטרול היכולת של כל ח”כ להפיל את הממשלה בגלל גחמה (כמו הקשקוש על העלאת בני הפלשמורה), הוא לא עניין של מה בכך ויכול לחסוך לו הרבה כאב ראש. אני אמנם מעדיף שבית הקלפים תישאר סדרה בטלוויזיה ולא תתורגם לחיינו כאן, אבל תמיד כיף שמהדורות החדשות נפתחות עם פוליטיקה ולא רשימה אלפבתית של הרוגים.

יום טוב.

שלכם,

nadavs