ערב טוב לכולם!
לפני שבועיים וחצי פתח פסח את תקופת ימי הדיכאון בת שלושת השבועות, תקופה בה כל אחד צריך לסבול שלוש פעמים כדי לצאת ידי חובה: פסח, שואה וזיכרון. את פסח צלחנו בהצלחה עם יין על המפה ושתי עוגות מצות, את יום השואה עברתי כמיטב המסורת עם הסרט “החיים יפים” וגם יום הזיכרון השנה יהיה מסורתי לחלוטין עם טקס קרוב לבית ההורים וצפיה בטקס של יום רביעי.
גם השנה התלוננו המון אנשים שלא למדנו שום דבר מהשואה, אבל שכחו לציין מה צריך ללמוד. הם רוצים שנדע איך הערצת המדינה והמנהיג מובילים לאסון? שנלמד שאידאולוגיה שמציבה את הכלל מעל הפרט מובילה לרצח? שנזכור בעל פה את התוכניות של תאי הגזים? מה בעצם אפשר ללמוד מדבר כזה? כל מה שאני למדתי השנה הוא שיום השואה איבד לחלוטין את הייחוד שלו ברגע שביבי נאם על אנטישמיות ובוז’י נרדם. זה לא היה יום השואה, אלא פשוט יום רביעי.
העניין היחיד שהיה ביום הזה הוא נאום סגן הרמטכ”ל שבו זוהו תהליכים הדומים לאלה בגרמניה הנאצית. האלוף גולן טיפה הגזים, אבל בסופו של דבר הוא השתמש בעולם הדימויים היחיד הקיים בארץ בנוגע למשטרים דיקטטוריים. כידוע לכל מי שלמד היסטוריה בתיכון בארץ, תכני הלימוד מורכבים בעיקר מסיפורי נאצים, מעט סיפורים על מלחמת העולם השניה שהתרחשו מטר מהמחנות (“לא הפציצו את אושוויץ”) וחצי נגיעה בהקמת מדינת ישראל. למה בדיוק אפשר להשוות את התהליכים הקורים בארץ? כל מה שאנשים בארץ יודעים על הדיקטטורה של פרנקו בספרד היא שלא הרגו שם יהודים בשואה. כל אחד צריך לעבוד עם החומר שיש לו, וזה החומר היחיד שיש בישראל.
הרחק מהנאצים, בחיפה הרחוקה, ממשיך הסמסטר השמיני במלוא המרץ. בבוחן המאכזב בגידול גבישים הצלחתי בסוף לקבל 85 אחרי שהתברר שהצלחתי לענות על השאלה שניחשתי לגמרי וכתבתי שטויות בשאלה הראשונה שהיתה פשוטה בהרבה. המרצה אפילו טרח להגיד לנו שהוא די מאוכזב, אבל אני יכול להבין אותו. בוחן כל כך פשוט אמור לחזור עם ציונים גבוהים, לא אכזבות באיזור השמונים. כולי תקווה שלפחות בשיעורי הבית שקיבלנו הצלחתי לעמוד בציפיות שלו ולמצוא נקודת ביקורת מספיק חזקה על המאמר שלו.
שאר הקורסים ממשיכים להיות שילוב כלשהו של הרצאות משעממות יותר או פחות עם תרגולים לא טובים עד זוועתיים ושיעורי בית שלא מפסיקים להגיע. לפחות יש הפסקות מדי פעם כדי שנוכל לנשום, להתרענן ולהצליח לעמוד בקצב שיעורי הבית הבלתי פוסקים.
ולסיום, ספר האזרחות החדש “להיכשל בעוד בגרות” (סתם, קוראים לזה “להיות אזרחים בישראל”) פורסם היום ומסתבר שהוא מכיל מספיק משפטים שנויים במחלוקת כדי להמשיך את הסערות סביבו עוד זמן רב. לא ברור לי אם אני מוטרד יותר מכך שאנשים חושבים שספר אזרחות מגדיר את אופיה של ישראל או מכך שאנשים חושבים שתלמידים ממש קוראים את ספרי האזרחות, אבל ברור לי לחלוטין שאין ממה לדאוג. רמת ההוראה במקצוע הזה תמשיך להוות חסם בפני כל תלמיד שירצה ממש ללמוד את הנושא.
יום טוב.
שלכם,
nadavs
האתיאיסט שאתה צודק לחלוטין. המתים מתים, ואין להם עניין במה שנזכור או נשכח. דיקטטורה היא מטבעה בלתי נמנעת, אתמול היטלר, שעלה לשלטון באופן דמוקרטי, ומחר דעאש, שלא יודעים איך לאיית את המילה הזו. יום הזיכרון ויום השואה הם מס שאנחנו משלמים למצפון שלנו, ותו לא.
הדתיה שאני, שמצווה לראות את עצמי כאילו אני יצאתי ממצרים, יודעת שאם יש טעם לזכור את השעבוד או האסונות, זה רק בשביל לזכור מי גאל אותנו מהם ובעבור מה. זה נשמע לך כמו טמטום מוחלט, אני יודעת, אבל תצטרך להאמין לי שלעומת הוראת היהדות בביתי הספר החילונים, הוראת האזרחות היא מופת להוראה נפלאה ומתוקנת.
בפסח בהחלט מדברים על מי שגאל אותנו מהאסון. ביום השואה מדברים בעיקר על הקורבנות ומבלבלים את המוח על איך צה"ל היה מציל אותנו (הוא לא) וביום הזיכרון מדברים על האנשים שמתו בקרבות ומתעלמים לחלוטין מכך שמספר החללים כולל אחוז גדול של מניפולציה רגשית, כלומר אנשים שבמקרה מתו בזמן שהיו בצה"ל והיו באותה מידה יכולים למות תחת כל מצב תעסוקתי אחר בחיים.
אז כן, כרגע הימים האלו נראים בעיקר כמו מס למצפון.
nadavs
ביום השואה, בעיקר צורמת ההתעלמות הקולקטיבית מחלקה של ההנהגה של מדינת ישראל בהתהוות במוות של אותם אנשים (חלקה היה לא מבוטל), וביום הזיכרון כנ"ל. זו שטיפת מוח עלובה שפועלת גם על האנשים היותר אינטליגנטיים באוכלוסיה, שאולי מעדיפים את האתוס הציוני על פני האמת.
מבחינתי, מה שיש ללמוד משני הימים הללו, זה את חשיבותה של האחדות. לא אחדות דעים, וגם לא אחדות מטרות, כי אם אחדות סביב העיקרון היהודי שפיקוח נפש דוחה הכל, וודאי דוחה מלחמות אגו.