החירות להיות אידיוט

צהריים טובים לכולם!

בעוד כמה שעות ישבו מיליוני אנשים סביב שולחנות אוכל וישאלו זה את זה מה נשתנה. המקפידים מבינהם ימשיכו הלאה ויקראו עוד הרבה עמודים של טקסט שחוזר על עצמו כל שנה. המקפידים פחות ידלגו על העמודים המשעממים (בערך כולם) ויגיעו בקפיצה מרשימה ישירות לחלק החשוב שכותרתו “שולחן עורך” ובכך יתחילו לאכול, בהערכה גסה, כשני מיליון קרפיונים וארבעה מיליון תרנגולות. הטבעונים מבינהם יהנו מהמאכל היחיד שהם יכולים לאכול בליל הסדר: תפוחי אדמה.

פסח כידוע הוא חג החירות, אבל יש אנשים שקצת מגזימים עם החירות שלהם ומאבדים אותה. הדוגמה הברורה היא המקרה של שני האידיוטים שהחליטו אתמול להתעלל באלפי חיילים ושוטרים ועשרות או מאות אלפי אנשים המתגוררים באיזור חברון. כבר בחדשות של שמונה בערב, כשהכתבים הצבאיים ניסו למשוך זמן ולא היה להם שום דבר מעניין להגיד, היה אפשר לראות שיש שם משהו חשוד. כשיש אירוע אמיתי (כמו החטיפה והרצח בקיץ שעבר) יש דיווחים על העניין מהצד הפלסטיני. הפעם לא היה כלום. רק בלילה, כשאותו “חבר” נשבר לבסוף והחליט לספר שהם שיקרו לכולם, התברר שזה בלוף.

לשמחתי הרבה, העניין הזה נלקח מאוד ברצינות על ידי הרשויות ושני הגאונים יבלו את חג החירות בכלא. במדינה נורמלית (או אידיאלית), שני הליצנים האלה היו משלמים קנס כבד על מיליוני השקלים שהם בזבזו, על כל האנשים שבגללם ביתם נפרץ באמצע הלילה ועל כל השוטרים והחיילים שנשארו בתפקידם עוד כמה שעות בגלל התרגיל שלהם, וכל זה בנוסף לעונש המאסר שכנראה צפוי להם. מכיוון שאנחנו בישראל, הם כנראה יסתפקו רק במאסר (בדיוק כמו שלא מחייבים אנשים שהחליטו לראות שטפונות דווקא מאמצע השיטפון בעלויות החילוץ).

ובנושא חשוב לא פחות, כמדי ערב פסח נסעתי גם היום לריביירה הישראלית (נתניה) כדי לקבל אישור ממדינת ישראל על כך שהרכב שלי בטוח לנסיעה. היעד הראשון היה משרד הרישוי שלידו נמצא מכשיר הרישיומט שמדפיס רישיונות מכל סוג תמורת סכום מופרך כזה או אחר (למה רישיון רכב כל כך יקר?). הפעם המכשיר לא עבד, אבל מעליו היה שלט שאמר שניתן למצוא מכשיר דומה בסופר פארם ברחוב ויצמן. למי שלא מכיר את נתניה, מדובר באחד הרחובות הראשיים של העיר שבקושי אפשר למצוא בו חניה ביום חול. היום, שילוב של יום שישי וערב חג, זה היה זוועה. נאלצתי לחנות במרחק של כמה עשרות בניינים מהמקום ולחצות שני צמתים כדי להגיע לסניף המיוחל. לאחר מכן, כשהרישיון בידי, התחלתי בנסיעה לכיוון מכון הרישוי.

הנסיעה למכון הרישוי דרשה ממני ליישם את כל תרבות הנהיגה הנתנייתית שספגתי בשמונה השנים האחרונות (מאז שהתחלתי לנהוג בעיר). הידפחות לנתיבים, ניסיון נואש לא להתעצבן או לדרוס הולכי רגל שלא מבדילים בין אדום לירוק ובחינת ההבנה של נהגי העיר בסימני האיתות המקובלים (חלק נכבד מהם מפרש את הנורה הכתומה כהזמנה להאיץ ולהשאיר אותי בנתיב שלי). אחרי נסיעה די מתישה הצלחתי להגיע למכון הרישוי הריק.

לפני שנתיים עליתי על הרעיון של ביקור במכון הרישוי בערב ליל הסדר או יום לפניו ומאז השיטה לא אכזבה. כשהגעתי היום למכון עמדו כל העובדים בכניסה בגלל חוסר מעש ולבסוף נכנסתי למוסך הריק לכמה דקות של חוויה מרתקת של משחק בהגה ובדיקת עוצמת האורות הגבוהים. בסופו של דבר קיבלתי את המדבקה האדומה הנכספת ואת הרשות להשתמש ברכב שלי עד סוף אפריל 2016.

ולסיום, לאחר שנדרשתי לכתוב את שיעורי הבית בכתב יד ולסרוק למחשב נתקלתי בבעיה: לא היה לי מושג איפה יש סורקים בטכניון מלבד הספריה המרכזית שהגעה אליה כוללת טיפוס לגובה של האוורסט. ביום שלישי האחרון, בזמן ההפסקה, בזבזתי כמעט חצי שעה בסיבובי סרק בטכניון עד שלבסוף מצאתי כמה סורקים במקום הרועש ביותר באיזור, ספריית פיזיקה. אמנם מדובר בסורקים של HP (כלומר איטיים בצורה נוראית), אבל הם עשו את העבודה ועזרו לי להגיש את שיעורי הבית הנוראיים האלה.

חג שמח!

יום טוב.

שלכם,

nadavs