תמיד להסתכל על הצד החיובי

צהריים טובים לכולם!

זהו, זה נגמר. אחרי שלושה חודשים בהם שמענו אינספור שקרים ושלושה ימים קצרים בהם שמענו אפילו יותר שקרים, נגמרו הבחירות לכנסת העשרים ונבחרו מאה ועשרים האנשים שהולכים לחוקק את עצמם למוות. בניגוד לבחירות הקודמות, קיבלנו הפעם מערכת בחירות מעניינת, קולנית וממש לא משעממת. מצד שני, היא היתה רוויה בפאשלות שחלקן ככל הנראה ילמדו וחלקן ישארו לנצח מחוץ לתחום ההבנה של אלו שעשו אותן.

המפשלים הראשונים הם ועדת הבחירות המרכזית על שלל גרורותיה. כמיטב המסורת, גם הפעם ההודעות לבוחר לא הגיעו למספר לא מבוטל של אנשים ואותם אנשים נזכרו רק ביום הבחירות לבדוק איפה הם אמורים להצביע. כתוצאה מכך, האתר קרס. אותו הדבר קרה בזמן ביצוע הלומדה למזכירי ועדות קלפי. גם אז יותר משלושה אנשים ניסו להיכנס לאתר בו זמנית והפילו אותו.

גם בועדות האיזוריות היו לא מעט בעיות. מלבד הטעות החמורה ביותר שלהם (לא שיבצו אותי לתפקיד מזכיר), התברר לאחר תוצאות האמת שהיו להם מספר טעויות הקלדה בהעברת הפרוטוקולים למחשב שבעקבותיהן מפלגת כלכלה קיבלה 405 קולות באום אל פאחם ובקלפיות אחרות היו טעויות הקלדה דומות. ככל הנראה הטעויות האלה לא ישפיעו על התוצאות, אבל הן מערערות את האמון במערכת שגם ככה נראית כאילו היא מוטה (במיוחד לצד המפסיד). לפי דברי אלי ישי, נראה שהוא הולך לערער על התוצאות בכל הקלפיות בישראל, כך שלקלדני הועדה תהיה הזדמנות לערוך תיקונים קטנים. לאלי ישי זה כנראה לא יעזור, אבל זה יעזור להשיב את האמון במערכת (שהיא אמינה מאוד).

בנוסף לכל זה, במהלך היום קיבלתי מספר הודעות ממישהו שככל הנראה היה רכז איזורי בועדת הבחירות. הודיעו לי שם על התמודדות הרשימה הערבית ולאחר מכן על הצורה הנכונה למילוי טופס 1000. קיוויתי שההודעות האלה אומרות שאני עדיין רשום במערכת ויש סיכוי שיקראו לי להחליף מזכיר אחר, אבל בסופו של דבר תקוותי התבדו ואת המדגם ראיתי בבית.

הפאשלה השניה שייכת כמובן למחנה הציוני. אפשר לדבר הרבה על ההתנשאות (לידיעת התל-אביבים: משלם מיסים שמצביע לעבודה טיפש לא פחות מכל מצביע ליכוד שהוא לועג לו), על הניתוק מהשטח ועל הרבה דברים אחרים, אבל כמו שאמרתי כאן (ובפייסבוק ולכל מי שלא נמאס לו לשמוע אותי מדבר על הבחירות מחוץ למחשב): הם ניסו למכור אוויר. כל המפלגות שנכנסו לכנסת הציגו תוכנית, דיברו על התוכניות שלהם, הציגו הישגים עתידיים. במחנה הציוני מכרו את הרצוג עם ההבטחה שהוא “לא ביבי”. נו, יופי. בבחירות התמודדו 25 רשימות, מהן 22 הן “לא ביבי”. כל הזמן סיפרו על כמה שביבי נכשל ולא הצליח שום דבר, אבל שכחו שקודם כל מדובר בשקר (מלבד הדיור, החיים בישראל השתפרו בשש השנים האחרונות, גם אם לא בזכות ביבי) וחמור מכך, לא הציגו אלטרנטיבה.

במשך שלושה חודשים, כל מה ששמעתי זה כמה ביבי רע ונכשל בדיור, בחינוך, בבריאות, במזג האוויר, בצמצום אוכלוסיית היתושים ובהפיכת עופרת לזהב. לא שמעתי מילה אחת על איך הרצוג מתכוון לפתור את כל הבעיות האלה. המצע שלהם (שהייתי אחד משלושת הקוראים שלו) הכיל תשובות לשאלות האלה, אבל אף אחד לא קורא מצעים.

בנוסף, נראה שמפלגת העבודה לא תצליח לעלות לשלטון גם אם ימצאו שם מישהו כריזמטי שמסוגל להלהיב אנשים ולהגיד משהו מעבר ל”אני לא ביבי”. הם פשוט מנסים למכור סחורה פגומה. לפני שנתיים יחימוביץ’ ניסתה לרוץ לראשות הממשלה עם מצע שהתאים יותר לחד”ש הקומוניסטית ואנשים ברחו ממנה כמו מאש הישר ליאיר לפיד שהבטיח מצע כלכלי קצת יותר שפוי ותוכנית מדינית שלא כוללת רסיסים בישבן. עד שלא יבינו שם שאזרחי ישראל מאסו בביורוקרטיה, בשלטון הריכוזי ובאחיזת החנק של המדינה על הכלכלה ועל האנשים, הם לא יצליחו להגיע לשום עמדת מפתח.

הפאשלה השלישית שייכת לסוקרי החדשות שהצליחו כולם לטעות במדגם. הם אמנם פגעו לא רע במפלגות הבינוניות והקטנות ופספסו במקצת את הגדולות, אבל המשמעות הפוליטית של פספוס הגדולות היא אדירה. בליל הבחירות נסעתי לדירה שלי ליד הטכניון וצפיתי בספירת קולות האמת באתר ועדת הבחירות. בהתחלה חשבתי שההפרש של הליכוד נובע מכך שלא נספרו מספיק ישובי שמאל (ולראיה: אלי ישי עמד על 4% מהקולות), אבל גם לאחר שגדל מספר הקולות ואלי ישי חזר למקומו מתחת לאחוז החסימה (והוריד במעט את מפלס החשש שלי לאחר שבמדגם הערוץ הראשון הוא עבר), הפער בין הליכוד למחנה הציוני נשמר. את התוצאה כולם יודעים.

הפאשלה הרביעית שייכת כולה לביבי. הוא ניצח בצורה מובהקת את הבחירות, אבל כפה על עצמו קואליציה שאני בספק אם הוא רוצה בה. אחרי בחירות 2009 היתה לו קואליציה של 65 עם כצ’לה ו-61 בלעדיו, אבל הוא העדיף להכניס את אהוד ברק. ב-2013 הראשונה להיכנס לממשלה שלו היתה ציפי לבני. הפעם יש לו קואליציה “טבעית” די יציבה, אבל אני מוכן להמר שהוא נמצא כרגע במסע שכנועים ללבני ולכמה שונאי-אופוזיציה במפלגת העבודה כדי שיצטרפו לממשלה וימתנו במעט את דרישות החרדים או הבית היהודי. הפריימריז במפלגת העבודה יתקיימו לכל המאוחר בינואר הקרוב, ונראה שכמיטב המסורת ימצאו מישהו פחות כריזמטי מהרצוג שיוביל את המפלגה, כך שההזדמנות שלו לצאת משם היא עכשיו.

למרות הכל, יש כמה קרני אור בבחירות האלה. ראשית, אלי ישי בחוץ. אחרי יותר מדי זמן שהאיש הזה חי על חשבון הציבור ומשרת ציבור קטן בהרבה, הוא יוכל להינות סוף סוף מהפנסיה שלו. בבית. למזלנו הרב, הוא הוציא איתו מהכנסת גם את יוני שטבון לכמה שנים של התרעננות והעלאת האיי קיו. על מרזל אין צורך להוסיף, למרות שזועבי ודאי התאכזבה.

גם מפלגת הבית היהודי חזרה למקומה הטבעי, ועם קצת מזל בקרוב ידיחו שם את נפתלי בנט ויחזרו לשלושה-ארבעה מנדטים שהם שווים. ההתנשאות המגעילה שלהם ודיבורי ה”אחי-צבא-סיירת-ערכים” בסופו של דבר לא עזרו להם מול מצביעי ימין שמעדיפים מישהו עם כיפה בכיס ולא מודבקת לראש.

גם עלה ירוק יכולים לשמוח על הישג מרשים של 1.1% מהקולות לאחר שהבטיחו למצביעים שיש להם לפחות שבעים מנדטים. באופן מדהים, המפלגה הבאה בתור מבחינת מספר הקולות היא הרשימה הערבית עם 0.11%, אחוז פחות מעלה ירוק. משם זה רק מדרדר עד לאיש והאגדה, אילן משיחא, ששוב זכה במקום האחרון עם פחות מחצי ממספר הקולות בפעם הקודמת.

ולסיום, שני עניינים טכניים. דובר הרבה על הסכמי העודפים בגוש השמאל, אבל איימן עודה יכול לנשום לרווחה (במיוחד אחרי שהצליח להגדיל את כוחו במנדט אחד שלם) לאחר שהתברר ששינוי הסכמי העודפים לא היה משנה שום דבר. בידיעות אחרונות, לעומת זאת, החליטו להמציא עובדות חדשות בנושא הסכמי העודפים וסיפרו על המנצחים והמפסידים מההסכמים. לאחר בדיקה, התברר שלהסכמי העודפים יש מנצחת אחת, מירב בן ארי (כולנו), ומפסידה אחת, מיכל שרן השכל (ליכוד). כל השאר לא הושפעו כלל מהסכמי העודפים.

יום טוב.

שלכם,

nadavs