מדעי הבכי

צהריים טובים לכולם!

בשבועיים האחרונים ישראל נמצאת תחת מתקפת בכיינים בלתי נשלטת. טוב, לא כל ישראל, רק מי שקורא כלכליסט וויינט (חלק נכבד מהאוכלוסיה). מסתבר שהדור שלי, דור ה-X (או Y, או כל אות אחרת שתבחרו), שיוצא ברגעים אלה ממש משערי הבסיסים הצבאיים או המוסדות האקדמיים, מגלה את האמת המרה: צריך לעבוד בשביל להרוויח כסף. אחרי יותר מעשרים שנים של רביצה בבית ההורים וסיפוק כל צורך מבלי לקום מהכורסה, מגלים בני העשרים ומשהו שאוכל לא נופל מהשמיים, דירות לא ניתנות במתנה וחמור מכך: שתואר אקדמי לא מתקבל בכספומט.

בכתבות הבכי המדוברות מראיינים מספר בוגרי תארים באנגלית, מדעי המדינה ושאר תארים מהפקולטות למדעי הרוח או החברה והם מספרים על הקשיים שלהם במציאת עבודה הקרובה לנושא שלמדו. הפתרון היחיד שהם ראו לנגד עיניהם היה לחזור לאקדמיה לתואר שני, אבל גם כאן התנפצו אשליותיהם על חופי המציאות כשהם גילו שלבוגרי תואר שני בספרות יש הרבה הצעות עבודה בתחום המזכירות והפקידות. המסקנה הבלתי נמנעת בסוף הכתבה הראשונה, כיאה לכלכליסט, היא שהצעירים יבצעו מהפכה, ימרדו בשלטון, יפגינו נגדו ובכך, כמובן, לא ישתנה כלום, כי זאת המציאות.

את הכתבה השניה כתבה בוגרת תארים במדעי המדינה ולימודי ארץ ישראל תחת הכותרת המופלאה “אני מוכשרת, ומכאן התסכול”. כמיטב המסורת, מקבלים הקוראים שטף של בכי ונהי על מצבם העגום של בוגרי התארים הרוחניים, מתובלים היטב בקנאה וצרות עין לבוגרי הנדסה, שקרים, וניתוק מהמציאות.

היא מתחילה את המאמר עם ההסבר שלה לדחיית הטיול-אחרי-צבא בצורך “להיות מסודרת כלכלית”. שתי שורות מתחת, באותה פסקה, היא כותבת שהיא היתה מודעת לכך שהלימודים בנושאים שהיא אוהבת לא משתלמים כלכלית. ממשיכים לפסקה הבאה, ובום! היא מגלה שמעסיקים מעדיפים ניסיון על פני תעודות עם חותמות יפות.

המסקנה הבלתי נמנעת שלה היא שצריך גם תואר שני, וגם פה המציאות התנגשה לה בפנים. משם היא עוברת לתהיה “האם זה גורלו של מי שלא למד הנדסה?”, מפארת את לימודי הרוח והחברה ככאלה שמרחיבים אופקים ונותנים כלים חשובים לחיים (בניגוד למהנדסים, כמובן, שרק פותרים משוואות כל היום). לבסוף היא מבקשת ממנהלי כוח האדם לגלות חמלה ולהסתכל מעבר ל”מכונת קורות החיים”, כלומר לתת לאנשים עבודות למרות שיש מתאימים מהם בהרבה. מסתבר שחמלה היא שם נרדף לבזבוז.

הגרוע מכל – בויינט מאיימים שזו רק הכתבה הראשונה בסדרה. נכונות לנו עוד הרבה כתבות סוחטות דמעות על אנשים שבזבזו את זמנם תוך דיסוננס קוגנטיבי עמוק. השיפור היחיד בכתבה הזאת הוא שלא נאמר בה ש”מדעי החברה והרוח בקריסה”. לפחות קיבלנו פטור מהשקר הזה.

תואר אקדמי שלא מלמד מקצוע מסויים כבר מזמן לא מהווה פקטור או איתות בנוגע לאיכות המועמד, פשוט יש יותר מדי כאלה. מי שפינטז על עבודה שקשורה לתואר בספרות או פילוסופיה היה צריך לגשת למרצים מהחוג להיסטוריה ולשאול אותם כמה אנשים הצליחו להתפרנס מספרות או פילוסופיה בלבד. התשובה קרובה לאפס.

יותר מקומם אותי הסיפוח של החשיבה היצירתית ושאילת השאלות אל תחום הרוח והחברה בלבד, כאילו שמהנדסים או עורכי דין לא צריכים לחשוב באופן יצירתי ורופאים לא שואלים שאלות לעולם, אלא רק מחפשים תשובות. ההתנשאות הזאת מובילה מיד לשתי מסקנות: מי שצריך להנהיג הם רק הרוחניים, ולשם כך יש לפרנס אותם על מנת שיוכלו לעסוק בשלהם ולא יצטרכו להתעסק בענייני חומר. בגלל זה מפלגות מתהדרות ב”אנשי רוח” ומצניעות מהנדסים או אנשי עסקים (אחרי הכל, הם לא שם בשביל הכסף אלא רק מקריבים את גופם החומרי למען שיפור התשתית הרוחנית של אזרחי ישראל).

לא כולם בכיינים, כמובן. למען האמת, אני חושב שהבכיינים הם מיעוט קטן וקולני והם מקבלים במה נרחבת להפיץ את משנתם המטופשת. אבל אם מסלקים מהדרך את כל המילים היפות וזעקות השבר, מגלים אמת אחת פשוטה: גם הבכיינים הגדולים חומריים כמו המהנדסים, הרופאים, עורכי הדין וחבריהם לתואר שמבינים את המציאות, הם פשוט חושבים שהם חשובים יותר משאר בני האדם.

ולסיום, בימים האחרונים גילינו שוב שלא רק באקדמיה מתמקדים ברוח. עובדיה יוסף אושפז בבית חולים, כנראה בפעם האחרונה, ומעריציו בהיסטריה, כי שוב מתברר שלמרות הכל גם צדיקים גדולים מתים בסוף. היום התברר שאפשר להתפלל ולהקריב שנה מהחיים לטובת הארכת חייו של יוסף, אבל שכחו להגיד כמה הוא מקבל עבור שנת חיים מוקרבת וממתי הוא מתחיל לחיות על אותו זמן שנתרם. הנה, מי אמר שמהנדסים (לעתיד) לא יכולים לשאול שאלות?

בנוסף להקרבת חיים, התקבלה גם קריאה לניתוץ עשרת אלפים אייפונים למען הארכת חייו של יוסף. בכותרת המשנה במאקו כתוב שגורמים שונים אמרו “להתמקד בתפילות ולהפסיק להתעסק בשטויות”. סתירה פנימית מופלאה.

חג שמח!

יום טוב.

שלכם,

nadavs