הנדסת כיסאות

ערב טוב לכולם!

השבוע התקיים בטכניון טקס מצטייני הנשיא לסמסטר הקודם. קצת לפני שבע בערב התכנסו באולם צ’רצ’יל יותר אנשים ממה שהאולם יכל להכיל, ורק אחרי שהוסיפו עוד חמישים כיסאות ואנשים מצאו את מקומם על המדרגות התחיל הטקס. במקובל בטקסים משעממים מסוג זה, נאלצנו להקשיב לנאומים של נשיא הטכניון ויו”ר אגודת הסטודנטים בטכניון. שניהם הבהירו באופן חד משמעי את היחס שלהם לממשלת ישראל.

הראשון לנאום היה נשיא הטכניון שסיפר על נפלאות בית הספר הבינלאומי להנדסה שמביא קוריאנים מרחבי תבל ללמוד בישראל. אחרי ששמענו ניסים ונפלאות על בית חנינא, עברנו לסיפור קורע לב של אדם שהגיע למכינה ולא ידע איך מחלקים שלושים ושש בשש, אלא הכיר רק את המושגים “ישיבה” ו”חדר”. שנה וחצי מאוחר יותר, הוא סיים את המכינה עם ציון 99 וכעת מנסה להתקבל ללימודי רפואה. המסקנה הבלתי נמנעת מכך היא שלא ייתכן שבישראל של 2013 יהיו אנשים שלא מכירים את עולם השברים (הוא כנראה לא ניסה לשאול אנשים ברחוב כמה זה חצי ועוד שליש) והממשלה חייבת להכריח את כולם להיות מועמדים פוטנציאליים לטכניון. המסקנה שלי היתה שונה לחלוטין – אם אפשר להשלים בשנה וחצי חומר של שתיים עשרה שנים, למה צריך לבזבז כל כך הרבה זמן?

בנוסף לנאום הנהדר הזה, זכינו גם לשמוע את יו”ר אגודת הסטודנטים נושא בפנינו נאום שנלקח הישר ממחשבו של יאיר לפיד. הוא סיפר לנו באריכות על כל התקנות ההיסטוריות הנהדרות שאמורות לעזור לסטודנטים (ובפועל דופקות אותם או הופכות לבדיחה), ניסה להצחיק את הקהל עם אזכורים לטופאק (ללא הצלחה יתרה) וצעק בכל הזדמנות שהם שמים את הסטודנט במרכז. לא רחוק היום שבו נראה אותו יושב לצד איציק שמולי במליאת הכנסת ושואל אותו אם יש לו סיכומים לישיבת המליאה כדי ללמוד למבחן.

אחרי שנגמרו הנאומים הפוליטיים המשעממים האלה, הגענו לחלק המעניין. על המסך הוקרנו שמות הסטודנטים המצטיינים (343 מהם, כפי ששמענו שוב ושוב) והפקולטה הבאה בתור, כדי שהסטודנטים יספיקו להגיע למדרגות הבמה. בגלל תכנון גאוני, לא נשמרו לנו מושבים קרוב לבמה אלא נאלצנו לדרוך על כל יושבי המדרגות כדי להגיע אליה. כשהגיע התור של הפקולטה למדע והנדסה של חומרים (חשוב שיהיה שם ארוך) התברר שהשם שלי לא מופיע והשם של מישהי אחרת שובש. בסופו של דבר, אחרי שהקריאו תשעה שמות קראו גם בשמי וזכיתי לעלות לבמה וללחוץ כמה ידיים, כולל זו של יו”ר אגודת הסטודנטים ששם אותי במרכז (למרות שאני לא יכול לבחור בו, אז אני לא באמת מעניין אותו).

מיד לאחר מכן הייתי צריך לדרוך על עוד כמה אנשים, לצאת מהאולם ולהיכנס מדלת אחרת כדי לחזור למקום שלי ולצפות בעוד שלוש מאות סטודנטים אחרים עולים לבמה. כיף חיים.

שבוע לאחר מכן, ביום שני הקרוב, יתרחש מחדל אחר: אני אלמד ביולי לראשונה במילניום הנוכחי. הפעם האחרונה שקרה דבר נורא כזה היתה בגלל שביתת מורים שהכניסה אותנו קצת לתוך יולי. הפעם זה קורה בגלל ש… טוב, אני סיבה לזה. וזה עוד בלי לדבר על המבחנים בתשע בבוקר. לזה באמת אין סיבה.

ולסיום, ביום חמישי התקיים טקס הבוגרים של מחזור פ”ד בטכניון. חישוב קצר הראה לי שבעוד ארבע שנים אעמוד ככל הנראה על במה זו כחלק ממחזור פ”ח. לפי חלק מהשאלות שעולות בכמה שיעורים, כמו “מה יקרה אם אגיע למבחן עם קעקוע של נוסחאות?” (המרצה ענה לו שיש חבר צוות שמגיע ומקעקע על זה בחזרה. הוא האמין) או תשובות מעניינות לשאלות כמו “מה שטח הפנים של ספירה?” (התשובה, אגב, היא לא “שתיים וחצי”), מדובר במחזור פחחחחחחחחחחח”ח.

יום טוב.

שלכם,

nadavs